א"כ, עצם הדין שמורדת מפסידה מתנותיה הינו חידוש. בגמרא רק מופיע שמפסידה כתובתה, ושם הדבר פשוט שהרי כל מהות הכתובה הינו דמי אשותה (הארכנו בזה בפס"ד אחר) וזה שייך רק כאשר מעמידה א"ע לפניו לאישותה ולא כאשר מורדת בו, וא"כ מלכתחילה לא התחייב לאופן שבו היא תוציא את עצמה ממנו, אולם במתנה שניתנה ללא התנאה, ועד המרידה הייתה שלה, כיצד תפקע בעת המרידה? כמו"כ מדוע שונה דין מתנותיה מאותה מתנה שניתנה לאוהב שם ראינו את סברת הגאונים "דאטו מאן דיהיב לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם" – ולכן אינו צריך להשיב את המתנות?
לשם כך ננסה לצעוד במספר מסלולים לפיהם ניתן להבין את דין החזר המתנות, מהמחודש שבהם לפיו קנס קנסו חכמים, עד אומדנות הפועלות במספר אופנים. אולם ראשית נברר את מעמדה המשפטי של אותה מתנה שעליה להשיב, עד שעת השבתה.
ד. מעמדה המשפטי של מתנה שעליה להשיב, עד שעת החזרתה
לקמן נאריך בביאור סוגיית השבת בגדי אלמנה, כעת נתבונן רק בדברי רש"י שם בסוגיה ביחס לדחיית הראיה שם לשיטת שמואל, מהמשנה בערכין (כד ע"א) לפיה גזבר הבא לגבות את שהעריך אדם או הקדיש אינו יכול לגבות מכסות האישה אשר נתן לה.
ומפרש רש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא"): "אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנה לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו".
פשטות לשונו מורה כי הבגדים אותם נותן הבעל הינם מתנה גמורה על תנאי, מתנה גמורה הכוללת גוף ופירות אלא שניתנה בתנאי שלא תיפסק עמידתה תחתיו, משתגיע אותה הפסקה הרי שמתבטלת המתנה בשל אי-קיום התנאי, ומשתבטלת הרי היא בטילה למפרע כבשאר תנאים.
--- סוף עמוד 27 ---
והנה ב'שער-המשפט' סימן צז' כתב: "כיון דלא אקני לה אלא כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא כמתנה על-מנת להחזיר". וכן מבואר גם בשו"ת חת"ס (ח"ג אבהע"ז סי' קט"ו), שאומנם בהיותם נשואים הבגדים שלה באופן גמור, אך לא ניתנו לה באופן מוחלט:
"וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דה"ל כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות, אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה, וקנין גמור".
דימויים ל"מתנה ע"מ להחזיר" דורש ביאור, שכן לא ברור באמת מה מעמדה של "מתנה ע"מ להחזיר".
מתנה שהינה על-מנת להחזיר מתנה גרועה היא, עד שהייתה לגמרא בקידושין דף ו' ע"ב הו"א לומר כי "במכר לא קנה, באשה אינה מקודשת, בפדיון הבן אין בנו פדוי". את הגריעותא שבמתנה שכזו ניתן ללמוד בשתי צורות: בפשטות זה חיסרון בבעלות המקבל, כיון שיש לו בה בעלות מוגבלת שכן עליו להשיבה. אך ניתן להבין שמצד הבעלות אין חיסרון והיא בעלות גמורה, אולם הבעיה היא מצד הנותן שהוא לא הקנה ונתן לגמרי ולא סילק את רשותו לגמרי מהחפץ בזה שעדיין נותרו בידיו זכויות בחפץ ומכיון שההקנאה אינה מוחלטת ממילא אי"ז נכנס לרשות הקונה. נפק"מ בין שתי ההבנות תהיה כאשר אדם בא לזכות מן ההפקר ועליו לעשות מעשה קניין כדי לזכות, מה הדין אם יגביה בצרוף תנאי לפיו הזכייה שלו תהיה ע"מ להפקיר, לפי ההבנה הראשונה תהיה בזה אותה שאלה האם ייחשב הדבר לזכייה, אולם לפי ההבנה השנייה ברור שזכה כי החיסרון קיים רק כשיש הקנאה מן המוכר ולא בזכייה מן ההפקר.