לבסוף מסיקה הגמרא כי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אולם עדיין יל"ע בגדרה המשפטי של מתנה זו. והנה על דברי רבא "הילך אתרוג זה על-מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא". פירש רש"י שם: "דהוה ליה גזל למפרע" - היינו, אין הפשט במתנה זו שניתנה לו לזמן, ומשהגיע הזמן פסקה אוטומטית מלהיות שלו והרי היא של הנותן, אלא זו מתנה גמורה עם התנאה, וכ"כ הרא"ש בסוכה שאם אבד האתרוג אף באונס ולא התקיים התנאי הרי זה גזל למפרע, דמעולם לא הייתה שלו.
היכן ההתנאה כאן? דברי תוספות שם בד"ה "לא החזירו" מעט סתומים, אולם תוספות בקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה "דברים" כותבים:
"דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גילוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד וגם יש דברים דאפילו גלוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטילה וכו' לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו".
ולשון תוס' הרא"ש שם לדף נ': "כיון שהוי דברים שבלב כל אדם הוי כאילו אומר", וכן לשון הרמב"ן בפרק 'מי שאחזו' ב'ספר הזכות' כשמבאר את תוספות היא כאילו היה מוציא התנאי בפה. אמנם ידוע בשם הגר"ח הלוי שאין כוונת ר"מ באמרו "מכלל לאו אי-אתה שומע הן" כאילו חסר באומדנא זו, אלא שצריך דיבור לפרש התנאי. וא"כ קשה איך מהני אומדנא ללא שדיבר, לשיטת תוספות? וצ"ל שרק באומדנא הבאה מלשון של התנאי לא מהני, אולם אומדנא שהיא מהעניין ולא מהלשון מהני האומדנא ול"צ תנאי כפול (עיין גרנ"ט בקידושין סימן ד' בשם הגר"ח וברכת-שמואל שם שמלשון לא עושים אומדנא).
והנה אף שכך שיטת רוב הראשונים, שמתנה ע"מ להחזיר הריהי מתנה גמורה עם תנאי, וממילא על המקבל להקנות את המתנה חזרה לנותן ואם לא כן המתנה בטלה, וכ"כ הריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין (דף ו', ע"ב ד"ה הכי גרסינן) וז"ל:
--- סוף עמוד 28 ---
"ומיהו מתנה על מנת להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו, וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא".
מ"מ חידש קצות החושן בסימן רמא' ס"ק ד' כהאי לישנא:
"אמנם לולי דברי הרא"ש והריטב"א יראה לענ"ד דמתנה על מנת להחזיר הוא כמשמעו, ואין בו תנאי הקנאה אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן, וכו' דגוף המתנה אינו אלא לזמן ואחר שיצא בו יהיה לעצמו, וכו' וכל זה נכון היטב. ואף על גב דכתב הר"ן בנדרים דף כ"ט (ע"א ד"ה אמר ליה אביי) גבי היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט, וכתב שם משום דכל קנין שאינו קנין עולמית אעפ"י שהוא קנוי לזמן לגוף מכל מקום קנין פירות מיקרי וע"ש, היינו דוקא התם לענין אישות בעינן קנין עולמית, אבל גבי אתרוג הוי שלו אפילו אינו קנוי לגוף אלא לשעה, דהא קנין עולמית בממון גם לזרעו אחריו וגבי אחריך לפלוני נפיק באתרוג. אלא שלא מצאתי לי רב בזה, ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה, והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שם כתב תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק וז"ל, ואותה ששנינו (סוכה דף מא', ע"ב) אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו, אף על גב דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב (ויקרא כ"ג, פסוק מ') 'לכם' משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד. וא"ת הלא מתנה על מנת להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (קל"ז, ע"א) ונפיק ביה, יש לומר דלהכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהו קנין הגוף לשעה מיקרי, ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא. והכי מסיק התם בהדיא דאפילו מאן דפליג במכירה ואכילה, למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל. וע"ש ויעלוז לבי שכוונתי לדעת רב קדמון".