בשולי דברי הגר"ח צימבליסט יש להדגיש, כי באמרנו "קנס" אין הכוונה במובן של "עונש" דווקא, שכן ציורים רבים של מרידת האשה באיש איננה כרוכה באשמת האשה ובצורך להטלת עונש עליה, אלא יש בכך אמצעי-הרתעה בו נוקט ביה"ד לצורך הצלת חיי הנישואין והשבת האשה אל חיק בעלה.
נפק"מ למורדת 'מעשית' ולא 'רשמית'
יש לעיין בהגדרת "מורדת" המשיבה מתנותיה, האם אותה "מורדת" שעליה להשיב מתנותיה, הינה מורדת במובנו המעשי-עובדתי, די במציאות המרידה כדי להפסידה מתנותיה, או שמא לא די בכך אלא רק בהישלם התנאים המחילים עליה "שם מורדת", אותה מציאות משפטית המוכרת לנו מדין הפסד הכתובה, יחול עליה דין השבת המתנות?
--- סוף עמוד 32 ---
באותו פס"ד מביא כי נחלקו בזה הראשונים. אלא שלפי דברי הטור אה"ע בסי' פ"ה (בשם הרמ"ה) יוצא שאין המורדת מפסידה את המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה. וכן משמע מדברי המגיד משנה פי"ד מאישות הל' ט' - י', שכתב בדעת הרשב"א וז"ל:
"זהו דין המורדת, לאחר ד' שבתות והמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה, עיקר ותוספת, ומה שנתן לה הבעל וכו'", וכתב שם שכן דעת הרמב"ם.
הרי משמע שרק אחרי ד' שבתות והמלכה שנייה שהפסידה את הכתובה, רק אז מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל (אמנם הרמב"ם שם בהלכה ח' כתב דמפסדת המתנות מיד, אלא דשם איירי במורדת דמאיס עלי, שגם את הכתובה מפסידה מיד, לדעת הרמב"ם). וכן משמע בטור סי' ע"ז שכתב: "וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה".
משמע שתוך י"ב חודש, שיש לה כתובה, יש לה גם המתנות (אלא שצ"ע שהרי הטור איירי בבגדים שקנה לה, ולענין בגדים כתב הטור בסי' צ"ט בשם העיטור שאם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, משמע אפילו אינה מורדת ממש לענין הפסד הכתובה, מ"מ הפסידה הבגדים. וצ"ע). אולם בתשובות הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה מבואר דמורדת מפסידה המתנות מיד, לפני שהכריזו עליה, וטרם שהפסידה כתובתה. והובא דבריו בב"י סי' ע"ז. (ברמ"א בהגה שם סעי' ב' הועתקו דברי הרשב"א בשיבוש). ועיי"ש בב"ש ס"ק י"ח שכ' על דברי הרשב"א וז"ל:
"ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה, עי' בטור סי' פ"ה לא משמע כן, אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות". והיינו דברי הטור הנ"ל.
וכן מבואר בר"ן בסוגיא דמורדת, שכתב:
"ולדידי לא קשיא לי, דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר, משום דלא אקני לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה, אבל השתא דדמי לכתובה לא מפסדת מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה ככתובה או בד' שבתות כרבותינו".