הרי דעתו דמתנות היא מפסדת מיד.
וכן מבואר ברבנו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח שכ' וז"ל:
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן ישמעאל שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. הרי מבואר דאעפ"י שאין דנין אותה במורדת לענין שתפסיד הכתובה, כיון שגם הוא אינו חפץ בה, מ"מ הפסידה המתנות".
את תמיהתו על שיטת הרמ"ה כתב שם:
"והנה שיטת הרמ"ה והטור דכל זמן שלא הפסידה הכתובה לא הפסידה המתנות צ"ע, שהרי כל יסוד הדין שמורדת מחזרת המתנות הוא משום שאומדים דעתו אדעתא דתשקול ותיפוק לא יהיב לה, וא"כ מה זה קשור עם הפסד הכתובה? ולכאורה היה צריך לומר שבכל מורדת, כיון שהיא מבקשת להתגרש ממנו קיימת האומדנא דאדעתא למיפק לא יהיב לה, ועליה להחזיר המתנות ולמה קשרו הרמ"ה והטור את הדבר בהפסד הכתובה?".
--- סוף עמוד 33 ---
פותר הגר"ח צימבליסט בשאלת טעם דין החזר המתנות, דאם כאמור טעם הדין הינו קנס הרי כל עוד לא הכרזנו עליה כמורדת לא קנסנו אותה לא בהפסד כתובתה ולא בהחזרת המתנות:
"ולכן סבירא ליה להרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד המתנות, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם במתנות".
ומכאן מגיע הוא למסקנה מעשית מאד שכיחה:
"מהאמור לעיל נתבאר לנו שישנה פלוגתא דרבוותא אם המורדת מפסידה את המתנות עוד לפני שהפסידה את הכתובה, דלדעת הרמ"ה והטור (ומשמעות המגיד משנה בשם הרשב"א) איננה מפסידתם, ולדעת הרשב"א והר"ן ורבנו ירוחם היא מפסידתם.
והנה הב"ש בסי' ע"ז סקי"ח שהבאנו לעיל הביא את שתי השיטות ולא הכריע. ועי' ב"ש סי' פ"ה סקי"ח שכ' וז"ל:
"ומ"ש שלא מחמת מרדה, משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות, ועי' סי' ע"ז". סתם כאן, כדעת הרמ"ה והטור שרק אחרי שהפסידה הכתובה הפסידה המתנות. וכן משמע דעת מהר"א ששון סי' נ"ה הנ"ל.
עכ"פ זוהי מחלוקת הראשונים, ואם היא מוחזקת במתנות מסתבר שתוכל לומר קים לי כהני רבוותא שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי המתנות. [והנה בחזון איש סי' ס"ט ס"ק י"ח כתב דלהלכה היא מפסידה המתנות מיד, משום שכן דעת הרשב"א והר"ן ולא מצינו מי שחולק עליהם בהדיא. אולם החזו"א שם כתב כן משום שנזדמנה לפניו נוסחא משובשת בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ח שכתוב שם: עי' בטור סי' ס"ה. ולא ראה החזו"א את דברי הרמ"ה והטור המפורשים בסי' פ"ה, שעליהם ציין הב"ש].