--- סוף עמוד 35 ---
(ועי' סי' צ"ט ס"ב שכל שמוציאה שלא מדעתה, אפילו סרחה עליו אינה מחזרת המתנות וע' פת"ש שם סק"ז). ומטעם זה כל זמן שלא הכריזו עליה וכו' יש לה כתובה משום דנחשב כמוציאה מרצונו וכנ"ל, הכי נמי אינה מחזרת לו המתנות, דכיון דנחשב כמוציאה מרצונו וכנ"ל, אין כאן האומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ולפי"ז בנידוננו שקבענו שמפסדת הכתובה מיד ואין צורך בהכרזות, משום שאין סיכויים לשלום בית ונחשב מיד כאילו היא מוציאה אותו. א"כ מטעם זה עצמו עליה להחזיר המתנות, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, וכמו שנתבאר".
כסברא זו כתב גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ב"משפטי שאול" סימן י"ח ושאינו מטעם קנס.
אולם אף שהגר"ח צימבליסט עצמו חזר בו, אולם אין בכך כדי להעביר מן העולם את ההבנה הקודמת אותה כתב, בייחוד שההבנה שהפסד המתנות מטעם קנס יש לה בית-אב בראשונים. דהנה הרשב"א בתשובות חלק ב' סימן קי"ב כתב בתוך דבריו: "ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרבז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסינן לה בדידיה". כמו"כ, והעירני לזה הגר"א לביא, בספר "ראש פינה" (חלקת השדה) לסימן צ"ט ס"ק ז' כתב: "עיין לעיל סימן ע"ז ס"ק ו' דשם צריכה להחזיר כל המתנות. ולכאורה לפי הטעם שכתב כאן דאטו ערבא בעי למישקל דרחים ליה לעולם שייך ג"כ במורדת, וצ"ל דשם הוא מטעם קנס שמרדה כמו דקנסינן לה בפחיתת הכתובה וכדומה".
לכן נלע"ד כי ישנו ספק גדול אם נוכל להוציא מהאשה מתנתה בשל שיטת הרמ"ה שבטור, וכהסבר הגר"ח צימבליסט קודם חזרה שמגובה ברשב"א וב"ראש פינה". כמו"כ כבר הרחבתי בפס"ד אחרים כי הפסד ת"כ ע"י מרידת האשה, הינו רק באופן שבעלה התנגד לגרושין ועשה מאמצים רבים לשלום בית ולא כשהסכים לתביעתה ללא התנגדות, דבר שאיני משוכנע שקרה כאן. וממילא, גם לפי הסברו האחרון של הגר"ח צימבליסט לא אוכל כאן להפסידה, מ"מ לא רק על עניין זה אני מסתמך אלא חזי לאיצטרופי.
אמנם במקרה שלפנינו יש יסוד מסויים להניח כי האשה זינתה תחת בעלה, ומשזינתה וכן מרדה לא מסתבר שנצריך לכתוב עליה אגרת מרד כדי להפסידה כתובתה, שהרי כל סדר ההתראות נועד כדי להשיבה לבעלה, אולם כאשר אסורים זע"ז מה מקום להתראות והכרזות? אולם נושא זה לא הוכח בביה"ד.
וכיון שהזכרנו את עניין מזנה בנוסף להיותה מורדת, כאן מקום לעיין בשיטת בעל-העיטור שהביא את הגאונים וכך נפסק בשו"ע באה"ע סימן צ"ט, כי נתינת מתנה לאשה שלאחר-מכן סרחה עליו וגירשה אין המתנה חוזרת "דאילו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל בינייהו איכסא, הדרה מתנה?", שזה הנימוק המופיע בריב"ש. יל"ע במובן המדויק של הביטוי "סרחה", מהו.