והנה ה'בית מאיר' בסימן צ"ט סעיף ב' לכאורה השיג על הכרעה זו:
"ואולם כל זה שיטת הריב"ש, ולפום ריהטא אין חולק עליו... אך תימה לי על השו"ע שבב"י מעתיקו ובשו"ע השמיטו, ועם שאני מכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו, מ"מ אני אומר לענ"ד, הרשב"א פליג עליו וכו'", וז"ל הרשב"א בתשובה ח"ג סי' צ"ו מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בשו"ע "המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים, ואח"כ נתבטלו השידוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה ששלחה היא לדידיה, דאומדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה. וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שתינשא בתו, ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכניס".
הבין הבית מאיר שהרשב"א חולק על הריב"ש וסובר שרק אם טרם נישאו הסבלונות חוזרים, אולם אם כבר נישאו, הסבלונות אינם חוזרים, מאחר וניתנו על דעת שיינשאו, וכיון שנישאו נתקיים התנאי, ולא על דעת שתעמוד כך עימו. אולם, אף הבית מאיר הכריע לדינא כריב"ש בשל המנהג:
"לכן לענ"ד דין זה צ"ע, אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על דעת המנהג נותן, ויש לדון ולהורות כמותם".
והנה כבר העירו, כי אם אכן צודק הבית מאיר כי ישנה מחלוקת בין הריב"ש לרשב"א בשאלת האומדנא במתן התכשיטים לאשה, האם ניתנים כל עוד עומדת תחתיו או ניתנים אם תיכנס לחופה, נמצא לכאורה סתירה בפסקי השו"ע באהע"ז סי' נ', שכן השו"ע שם בסעי' ג' הביא את דין הרמב"ם והריב"ש:
"השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין ובין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם הוו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד".
ואילו בהלכה הבאה סעי' ד' פסק את דברי הרשב"א ח"ג סי' צ"ו:
"המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה".
ולפי זה לאחר שנישאו לא חוזרות המתנות. אלא שע"כ צ"ל שבאמת אין סתירה בין השניים. סעי' ג' עוסק במתנות שהחתן נותן לכלתו ולאשתו, ולגבם אכן קיימת אומדנא שנתנם על מנת ש"יטלו תפקיד" במהלך חייהם המשותפים, כאמור. אולם בסעי' ד' מיירי במתנות החותן והאישה לחתן, ולגביהם ישנה אומדנא, שלא ניתנו אם לא יגיעו לכלל נישואין, אך לאחר שנישאו, התכוונו להשאירם בידי החתן כמתנה גמורה. טעם להבדל בין הדינים, הינו כהבדלי אומדנא נוספים שמצינו בין הבעל לאשה (כבסוגיה בכתובות דף מז' ע"א), לפיהם "ציפיות האשה" מהאיש מועטות מאשר מדידיה לדידה שהרי "טב למיטב דן דו".