דין התכשיטים שונה מדין כסות, מעבר לעובדה ששמין את הכסות בכתובה, ואילו בתכשיטים היא מחזירה אותם כמות שהם. הרי שחידש הריב"ש, שאף בגרושין שיצאו ביוזמת הבעל אף שכסותה נשארת אצלה מ"מ את התכשיטים היא מחזירה כדין סבלונות הנ"ל ששבים לחתן גם אם הוא זה שחזר בו ולא רצה. הריב"ש הביא ראייה נוספת לשיטתו מדברי הרמב"ם בדין זה של סבלונות, וזו לשונו:
"וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלכות כ"א–כ"ג) וזו לשונו: השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזרו הסבלונות כולם חוץ מן המאכל והמשקה וכן כלים... אבל אם היו קיימין חוזר הכל. וגובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בו, חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו.
הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו, וכל זה הוא מפני אומדן הדעת. ואין לומר שזה הוא דווקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנישואין, אבל כשנתקיימו הנישואין מעתה הרי נתקיימה המתנה לגמרי, וכל שכן כשנותן בשעת הנישואין או בתוך ימי חופה, שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר "שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה" ומדקאמר "אלא דרך נוי בלבד", נראה שאין כאן מתנה כלל. ועוד, שאם היה כאן מתנה, היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי, אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו. וכן כשנותן בשעת נישואין, הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה, אלא להתקשט ולהתנאות בהם. וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא, ומי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירם לאחר הנישואין לבעליהם. וגם לפעמים שולחים קודם אירוסין, שאין שם אלא שידוכים בלבד, ואומרים ומכריזים שנותן החתן לכלה. ובוודאי קודם האירוסין אין שם מתנה כלל וכו' ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנים לשום מתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף, ואפילו בגרושה".
כך אף פסק הרמ"א באהע"ז בסי' צ"ט סעי' ב' כדבריו:
"ה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א)".
--- סוף עמוד 43 ---
מטרת נתינת התכשיטים לאשה הייתה כדי שתתקשט בהם לפניו כאשתו הנשואה וממילא משנפרדו תם תפקידם, כפי שהעירו הב"ש שם סק"ו והח"מ סק"ז, והגר"א ציין שמקורו מב"ב דלעיל.