"ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה... בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת, ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו דשבת, וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר".
וכן סבר הרא"ש בכתובות שם, אולם הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פ"א ה"ה חילק בין בגדי שבת לבגדי חול:
"אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה... בד"א בכלי החול, אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בעל חוב. ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף, שהכל לבעל חובו".
הרי שסבר שבגדי שבת של האשה אינם קנויים לה וממילא יכול בעל חוב לגבות מבגדי שבת של אשתו, שלא כבגדי חול, וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שא:
"דדוקא בבגדי חול, שאין ב"ח גובה מהן, לפי שקנאתן האשה, כל שלא תצא מדעתו. אבל בבגדי מועד ושבת, לא קנאתן האשה כלל, ולא זיכה אותן לה, ובעל חוב גובה מהן. והוא הדין ששמין אותן לה אפילו בגרושה, כיון שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם".
השו"ע בסי' צ"ט סעי' א' פסק כרמב"ם: "אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה".
חילוק זה יסודו שוב באומדנת הבעל לפיה בגדי שבת אלו בגדים ייחודיים המשמשים מעבר לצורך ההתכסות גרידא שהינו שימוש אישי, אלא יש בהם התקשטות וממילא ניתנו מלכתחילה לצורך עמידתה לפניו. יל"ע בהגדרת קטגוריה זו בימינו.
תכשיטים שניתנו לה
במשנה בב"ב (דף קמ"ו ע"א): "השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין, לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין". דין זה נאמר דווקא בדבר הבלה ומתכלה, אך יתר המתנות חוזרות. הרשב"ם בב"ב בדף קמו. בד"ה 'השולח' ביאר: 'מנהג חתנים
--- סוף עמוד 42 ---
לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה'... 'אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה...'. אלו מתנות הניתנות מהחתן לכלה מכוח חגיגת ושמחת השדוכין או הקדושין, ואומרת המשנה שבמקרה ולא באו לנישואין הרי מתנות קיימות חוזרות, ואילו דין מתנות המתכלות תלוי בשאלה אם אכל החתן אצל חמיו כי אז נותן הוא את המתנה תמורת אכילתו.
והנה הריב"ש בסי' ש"א, הובא בב"י בסי' צ"ט ביאר:
"חתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה, ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר, שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב, ואפילו בגרושה. ואפילו החולקים עם הרמב"ם לומר דגרושה אין שמין בין בגדי חול בין בגדי שבת, לא חלקו עליו בתכשיטי כסף וזהב, שהרי במתניתין בערכין (דף כד' ע"א) דאחד המקדיש, לא הזכירו אלא מיני מלבוש".