אולם השאלה היא כיצד יש לפסוק בדין מתנת לחוד האם גם היא חוזרת ע"י מורדת.
והנה בהמשך דבריו הנ"ל כתב הרמב"ן שם בכתובות דף ס"ג ע"ב:
"בחיבור אחד שבתשובות רב האי ורבינו אלפסי הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדה, אלא אם כן כתב לה שקבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא וקיים וכו' ואין זה צריך לפנים".
לפיו אף כשנתן לה אותן מתנות חלוטות הנקראות מתנות "לחוד", כאשר מרדה הפסדיתן ולומד זאת בכ"ש מהפסד תוספת הכתובה ומאותו הטעם "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק", אא"כ פירש לה שאותה מתנה שנותן לה תישאר אצלה גם אם תמרוד שהרי תנאי שבממון קיים.
כשיטת הרמב"ן כתב גם הרשב"א בחידושיו לכתובות (ס"ג ע"ב, ס"ד ע"א) בסוגיית מורדת:
--- סוף עמוד 49 ---
"בתשובות רבינו האי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל וכו' דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל וכו' דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה".
והנה אף שכאמור זו שיטת הרשב"א בחידושיו מ"מ מצינו מספר תשובות לרשב"א בהן נוקט הרשב"א עמדה שונה ולפיה מתנה לחוד אינה חוזרת אף במרידה וכבר באבני מילואים (סימן עז' ס"ק יא') עמד על סתירה זו בדעת הרשב"א. וכתב שהרשב"א חזר בו וז"ל האבני מילואים:
"אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א נראה דאפילו היכא דהפסידה כתובתה במורדת מכל מקום לא הפסידה המתנה, ואלו בדברי הרב המגיד מפורש דאחר י"ב חודש מפסדה הכתובה וגם המתנה, וצ"ע .שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וזו לשונו ומצאתי בחיבור אחד שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדי, אלא אם כן כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים" עכ"ל.
הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך י"ב חודש דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמיה" .וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות בסוגיית מורדת (דף סג ע"ב, הובא לעיל בקיצור) וזו לשונו:
"ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל. ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת וכל שכן מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב להוכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר".