והנה נתבונן בתשובות הרשב"א חלק ב סימן קיב ונצטט קטע מדבריו:
"ולענין המתנה ששאלת ואמרת שהמנהג בעירכם שהיוצאה מדעתה מבעלה אינה נוטלת משל בעלה כלום. וככה דנין דייניכם וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אף על פיו אמרת שאפילו מי שנתן לאשתו קרקע או מטלטלין וכתב לה שהוא נותן "מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה לעשות בה כל חפצת נפשה בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו, ותהיה מתנתה כאילו נתנה לעובר ארח ויהיה רשות בידה להחליף ולמכור להוריש ולתת לכל מי שתרצה, ולא שיירתי בה לעצמי שום שיור בעולם וסלקתי עצמי ורשותי וזכותי מעל מתנה זו סלוק גמור" – עם כל זה הגיעה לכם תשובת הרב הגדול רבינו מאיר ז"ל מטוליטולה שאם נתגרשה בגט מרצונה שאין לה באותה מתנה כלום משום דאמור רבנן דאדעתא למשקל ומיפקי לא יהב לה. ומאי דכתב לה "בין שתעמוד עמי בשלום בין במרדות" – לא מרד בגט קאמר אלא מרד ממלאכה או מתשמיש קאמר וחזק הרב ז"ל דבריו ממה שכתוב בשטר המתנה "והודענו דבמתנה זו שאין לו כלום בה כדאמור רבנן במתנה 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'". ואמר הרב ז"ל: מכאן למדנו שלא נתן אלא על דעת רבנן שתשב עמו, אבל על דעת שתצא ותטול לא נתן לה. ואמרת עוד שחזרתם ושאלתם את פי מורי הרב רבינו יונה ז"ל והשיב שהמתנה קיימת אפילו תמרוד בו בגט. דע שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשות ומעל מתנה זו ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה. ואני תמה על דברי הרב רבי מאירז"ל שהביא ראיה ממה שאמרו ז"ל "אדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה", שאם כן אפילו נתאלמנה נמי לא תטול דאדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא יהב לה. דהא עיקר מה שאמרו ז"ל גבי אלמנה הוא שאמרו בפלוגתא דרב ושמואל דאמרי בשלהי פרק נערה שנתפתתה: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה ושמואל אמר: אין שמין
--- סוף עמוד 50 ---
מה שעליה. אמר רבא אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כותיה דשמואל הלכתא כותיה דרב, דתנן: "אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן." אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כותיה דשמואל אמאי הלכתא כותיה דרבמאי טעמא, כי אקני להוכו' אם כן אף אנו נאמר כן, ובכל מה שהבעל נותן לאשתו, שאם נתאלמנה שמין לה מה שנתן לה דאדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה. והנה הרב מורה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת שהרי שנינו:אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל.ואמאי, נימא "אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה"אלא: לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן, שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה אין שמין לה כלל, דהיינו מתניתין דאף על פי. וכן בלקיט שאין שמין לו מה שנתן לו במתנה גמורה חוץ ממה שעליו ומן הטעם שאמרנו. ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרבז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסינן לה בדידיה. אבל מכל מקום מה שנתן לה במתנה גמורה מתנה מוחלטת מעכשיו, שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה – בזה לא אמרו, אלא מוכרת ונותנת וקיים בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה. וזהו שנראה לי בענין המתנות הללו. ומה שכתב בשטר המתנה "והודיענוהו שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו כאלו נתנה וכדלעיל לעובר ארח – שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה ותקנה מה שתרצה, ואין לך בה כלום כדאמור רבנן 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'" – איני רואה מכאן ראיה לגרע כח מתנתה כלל ולומר שלא תהא מתנתה מתנה אלא כל שהיא יושבת תחתיו כי זה ליפוי כח כתב כן, שאפילו בפירות לא יהא לו שום זכות, שלא תאמר יאכל הבעל פירות וכיוצא בזה. סוף דבר במה שהוסיף לה ומרחיב לשון הזכיות איני רואה שיהא בו גרעון לה. ומכל מקום מה ששאלת לדעת הרב רבי מאיר ז"ל: מי שהוסיף עוד בלשון מתנתו וכתב: "כל זמן שתרצה היא וכל מה שתרצה היא בין בחיי בין לאחר מיתתי בין בחייה בין לאחר מותה בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי", אם יהיה כח מתנה זו יפה מכח שאר מתנת מתנות שאין כתוב בהן "בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי" – נראה שאין זה מוציא מידי אותו חשש שכתב הרב ז"ל כי מאחר שהוא סבור שיד בעל השטר על התחתונה אפילו בכיוצא בזה ונדחוק הלשון לגרע כח המתנה, אף אנו נאמר כי פירוש "ברשותי" שלא מרדה בתשמישו ומלאכתו. ופירוש "בין תמרוד בי" שתמרוד בתשמישו ומלאכתו. אבל אינו נראה כן כמו שאמרתי".