תשובה: הטענות שהאשה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל אחת מהן יש לה דין בפני עצמה, ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש. ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאשה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל אחד ואחד – יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר, מפני שהם כעשר או כאחת־עשרה דרכים או יותר, ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה. אבל מכל מקום ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי וכו' אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו 'מתנה לחוד' היה נראה שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו "אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף", ואמרו עלה בגמרא דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה – למאי נפקא מינה למורדת. ואם איתא מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה – לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אף על פי שאינן כתנאי כתובהאלא משמע שלא הפסידה אותן ואפילו המורדת מדעת כל שכן זו שהיא כאנוסה. אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסי דהכל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו דין האומרת "מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו".בתשובה זו הביא הרשב"א את דעתו שכבר ראינו שפרסה אף בתשובות נוספות בעניין מתנה לחוד, אולם כאן ציין שהגאונים חולקים וסוברים שהפסידה גם במתנות לחוד".
א"כ, חזינן בתשובות אלו שהרשב"א סובר כרבנו יונה שיש לחלק בדין מורדת בין סוגי המתנות. לדעתו, אם המתנה חלוטה כך שאין לבעל פירות בה והאישה יכולה לעשות בה כחפצה והבעל אינו יכול לעכב ונמצא שאין בידו זכות כלשהיא ששייר לעצמו במתנה, אזי המתנה אינה
--- סוף עמוד 52 ---
חוזרת. באמת מצאנו שכבר הרא"ה (כתובות ס"ג ע"ב דיבור המתחיל "כלתיה") כתב כדברי הרשב"א וזו לשונו:
"ולענין מתנה שנתן לה הבעל, יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפילו נכסי צאן ברזל בשתפשה, מתנה הפסידה ואפילו תפשה, כדאמרינן לעיל (נד ע"א) דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה. וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעתא דנפשיה. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה, דהא לאו למתנה גמורה הוות. אבל במתנה גמורה אדרבא אמרינן, אי לאו דעבדא ליה נייח נפשא לא הוה יהיב לה מתנה, אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מיתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה, דאדעתא דהכי לא אקני ליה? הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא. ותו, הא דאמרינן לעיל: "תוספת כתובה ככתובה, למאי נפקא מינה? למורדת." ואם איתא, למה לי למיתי עלה מהאי טעמא, השתא מתנה דבתר הכי פסדא, תוספת מיבעיא? אלא ודאי: דוקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובתה, אבל מתנה דעלמא לא".