אולם מצאנו תשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח (לרבנו אשתורי הפרחי, פרק י') שבה הסכים הרשב"א עם הגאונים והראשונים שלא חילקו בין סוגי המתנות:
"והרשב"א ז"ל נשאל בדין מורדת האומרת "מאיס עלי" – בגטה וכתובתה ומה שכתב לה הבעל תוספת או מתנה ומזונות, לפי שנראה בזה חלוקין בין דברי הרי"ף והר"ם זצ"ל".
והשיב: "שורת הדין נותן שאין האיש מוציא את אשתו בגט אלא לרצונו, ואין כופין אותו לגרש אפילו באומרת "מאיס עלי" ושלא כדברי הר"ם ז"ל, שאלו היתה האשה יכולה להפקיע עצמה מיד הבעל בטענות אלו היו מתקנין גם כן כתובה מן האשה לאיש כדי שלא יהא קל בעינה לצאת ממנו וכו' ולענין דיני האומרת "מאיס עלי": דע שאין האומרת "מאיס עלי" נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה באמת, כמו שאמרה "מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני". וכן פירש רש"י ז"ל שם פרק אף על פי (כתובות ס"ג, ב'). ואם טוענת כן דינה מוחלק משאר המורדת שאומרת "בעינא ליה ומצערנה ליה", דההיא כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואם לא חזרה בה הפסידה כל כתובתה, וכדאיתא פרק אף על פי (שם). ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש. ואפילו נמלכה לאחר אותו זמן – מה שהפסידה הפסידה, ואסור לשהותה בלא כתובה אחרת בלא מנה. אבל הבאה בטענת "מאיס עלי" אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו. ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה – שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה – הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל. וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחודש עשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא. אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא. ובלאות נכסי צאן ברזל הקיימין – אם תפסה לא מפקינן מינה, והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד דאימרדה ותפסה חד שיראי".