והנה, כדי להבין את ההצעה הזו אנחנו מוכרחים לחשב כאילו האיש העביר כבר מחלקו בדירה בכפ"ס סכום של כמיליון ₪ עבור הדירה ברמת השרון בכך שהעביר את חלקו בדירה בכפ"ס לאישה. שהרי הדירה בכפ"ס שווה כ2.5 מיליון ש"ח, ולאחר ניכוי המשכנתא בגובה של כ-700 אלף ש"ח, החלק שלו אינו אלא 900 אלף ₪, וכיצד אם כן יקנה דירה ששווה 1.8 מיליון בתוספת רק של 550 אלף ₪. ובעל כרחך, שכוונת הצדדים הייתה שיש לבעל זכות של 550 אלף ₪ נוספים בדירה בכפ"ס, ואף הם כחלקו של הבעל נחשבים, ואף הם כאילו שולמו לטובת הדירה ברמת השרון ולכן הסכימו להצעה של תוספת של 550 אלף ש"ח בלבד עבור הדירה ברמת השרון.
מורדת ופירוק הנישואין – האם זו עילה להחזר המתנות
מעתה, עלינו לדון האם הבנת הצדדים שיש להשיב את המתנה, אכן מחייבת אותם ועליהם להשיב את המתנה, ובאיזה מקרים יש להשיב ובאיזה לא.
הנה זה ברור, שבמקרה של פרידה בהסכמה ללא עילת מרידה של מי מהצדדים, הרי ברור שאין מקום להשיב את המתנה. מאחר ובמקרה כזה הגירושין עצמם נעשו ע"י נותן המתנה – הבעל –
--- סוף עמוד 7 ---
בהסכמתו המליאה ולא מתוך מרידה של האישה. אבל יש לדון מהו הדין במקרה של מרידה מצד האישה, כמקרה שלפנינו, או מצד הבעל במקרה אחר בעלמא, האם בזה המתנות חוזרות. כמו כן יש לדון מהו הדין במקרה ששני הצדדים מורדים זה בזה.
טרם הכרעה, נברר את העובדות לאשורן במקרה שלפנינו.
הנה אין ספק שבנידון דידן האישה מאסה בחיי הנישואין וביקשה לפרק אותם, וכפי שכתבה בכתב התביעה שלה מיום 10.1.17 : "הנתבעת מאסה בתובע באמתלאה מבוררת..."
כך עולה גם מהמייל הנ"ל משנת 2015 ששלח האיש לאישה שם הוא כותב: "את זאת שהחלטת לפרק את הנישואין וכו'".
כך שלמרות שגם הבעל מאס בנישואין הללו, ועובדה שהוא זה שתבע את תביעת הגירושין הפורמלית, אך אין ספק שבמקביל גם האישה מרדה בו ומאסה בו, ואף יזמה תביעות משפטיות לשם כך.
עוד זאת, הנתבעת במשך כל הדיונים לא הכחישה את טענת הבעל על כך שזינתה תחתיו, והגדילה לעשות כשבכתב התביעה שלה לאיזון משאבים טענה כי בגידה אינה עילה לסטייה מהאיזון כפי שקבע בג"ץ, כשבאמירה זו היא כמעט כמודה בטענת הבעל לגבי הבגידה.
כך גם בפרוקטול הדיון של הצדדים בביהמ"ש:
"ש. את הודאת בפני בעלך שיש לך גבר אחר?
ת. נכון".
מעתה, אף שכמובן לפי בג"ץ בגידה אינה עילה לשינוי באיזון המשאבים, (וראה בבג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271, 282 (2008)), קבע המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבלין כי: