"...אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".
וכן בע"א 384/88 נקבע כי:
"לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף".
(וראו גם ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 304 (1996) ובג"צ 1135/02 זגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6) 14 (2002), בהם חזר בית המשפט על דברים אלה; וכן בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271 (2008), בו התערב בית המשפט העליון בפסק דינו של בית הדין הגדול, משום שהשני הצדיק סטייה מכלל איזון המשאבים השווה בשל בגידה של אחד מבני הזוג במהלך הנישואים).
--- סוף עמוד 8 ---
ומבואר שבאופן חד משמעי הפסיקה האזרחית נקטה שמרידה או בגידה אינם יכולים להוות עילה לשינוי או חריגה מאיזון המשאבים ואין נענשים על בגידה בנטילת הרכוש השייך למי מהצדדים. ואף נקבע שאין לבית הדין הרבני הסמכות לסטות מכלל זה, וזאת לאור הלכת בבלי המקבעת את הקביעה שהעניין הרכושי אינו חלק מהמעמד האישי, וביה"ד כפוף לחוק ולפסיקה האזרחית בנושא הרכוש.
אומד הדעת במתנות נישואין – הדין האזרחי
מכל מקום, אף שבמסגרת של איזון משאבים אין לסטות מהאיזון בשל מרידה או בגידה, עדיין ישנה משמעות למרידה במקום בו מדובר על מתנה של בן הזוג או הוריו לבת זוגו או להיפך. במקרה כזה אנו נזקקים לדיני המתנות ולאומד דעתם של נותני המתנה ולחילופין של מקבלי המתנה.
כך הוא בין לפי הדין האזרחי ובין לפי הדין העברי.
וכך כתב במפורש השופט שטיין בבג"ץ 4602-13:
"הנני מסכים עם השופט עמית כי דיננו אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר נמצא "בוגד" בבן זוגו. זהו עיקרון שאין עליו עוררין. מטעם זה, לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי "בגידה", "ניאוף", וכיוצא באלה, בגדרו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון. רכוש וזכויות ממון שיש לכל אחד מבני הזוג – הבעל והאישה, במקרה שלפנינו – הם שלו בין אם הוא היה ונשאר נאמן לבן זוגו ובין אם הוא עשה מעשה "בגידה". את רכושו שלו אין לקחת ממנו בשום מקרה, ורכושו כולל גם שותפות מוגמרת ובלתי-מותנית בנכס שקודם לכן השתייך במלואו לבן זוגו. דא עקא, לא זאת השאלה אשר הובאה לפתחנו בתיק זה. השאלה שהובאה לפתחנו נסובה על נתינה ולא על לקיחה. שאלה אשר הוכרעה, כפי שהוכרעה, על ידי בית הדין אינה אלא זאת: האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו? מדובר אפוא בבחינת קיומה של הקניית זכות שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל (ראו שוב סעיפים 4 ו-5(א)(1) לחוק יחסי ממון), ולא בשלילת רכושה של האישה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף". קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות. בעניין הזה יש חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס (ראו ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561 (1971); וע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359 (1981)). כוונה זו יכול שתצביע על העדר רצון לשתף את בן הזוג "הבוגד" בנכס, ושומה עלינו לכבד ולאכוף גם כוונות אלה. חובה כאמור מוטלת עלינו מכוח המעבר למשטר של חוזה ועיקרון האוטונומיה של המערכת הזוגית, שכאמור יכולה להיות דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית, פוריטנית או מתירנית, לפי בחירתם של בני הזוג.