ונראה שאף שדעת רוב דייני ישראל לפסוק כך, מ"מ כמו שכתב הגר"ח צימבליסט :
"כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו, הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאשה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק".
כמו"כ נראה שיש לחלק בין מצב בו הכסף ניתן עבור הדירה כולה לבין כשניתן עבור חלק מהדירה, כאשר התשלום הינו תשלום חלקי של הדירה ולא תשלום כל הדירה יותר קל לקבל סברא זו, דקשה לומר שנתן אחוזים בדירה ויותר פשוט להגדיר שנתן כסף, דמסתבר שכו"ע יודו שאם נתן לה סכום פעוט באופן יחסי, למשל 5%מערך הדירה לא נגדיר שנתן לה חלק בדירה אלא נגדיר שנתן לה כסף. לכן נראה שאף אם לא נקבל את עמדת הרב אלישיב ביחס לתשלום ערך הדירה כולה, מ"מ כאשר שילם סכום חלקי מהדירה ניתן יותר להבין את עמדתו ולומר שנתן לא חלקיות בדירה אלא נתן סכום כסף, וממילא נפ"מ כשמחיר הדירה עלה.
י. מתנות שקיבלה מהקרובים
במקרה שהמתנה ניתנה ע"י קרובי הבעל ולא ע"י הבעל עצמו יל"ע האם מתנה זו ג"כ חוזרת.
--- סוף עמוד 57 ---
מהר"י וייל (סימן כ') דן בשאלה זו ופשוט לו שגם אם קרובו של בעל נותן מתנה לאישה, מתנה זו חוזרת בעת מרידת האישה. נצטט קטע מדבריו:
"על אודות מחלוקת ריב וקטט אשר רבו עם הר' יעקב בר' שלמה ועם צלעתו צורלין בת ר' מאיר. רבו דבריהם וארכו מספר, ואני ורבותי יגענו ודקדקנו להמציע ביניהם, ולמצוא צד השואה ביניהם למען השלום. ואחרי כי ראיתי כי לא מסתייעא מילתא, בקשוני להעמידם על קו הדין. ולמען לא יהיו אויבינו פלילים, קבלתי ושמעתי הצעת טענתם ותביעותם זה על זה, וקנו זה מזה בפני בעדים, למען יהיה שריר וקים לקיים מאמרי, ולא ידחו זה את זה בגודא רבה, רק כאשר אגזור כן יקום. ולאלה באו לפני בעלי הריב הם וסיעתם, והציעו את טענתם בפני ובפני פרנסי מנכבדי העיר. ויען כי ראיתי במקצת הדברים גנאי לשני החלוקות לכתוב רובי תלונותם ותביעותם זה על זה ואין בהם יתרון, בחרתי בקיצור, ועל פי טענתם אמרתי אחוה דעי כאשר הראני הש"י בשכל, על פי פסקי רבותינו אמת ודבריהם כפטיש יפוצץ סלע. ועתה ירדתי ודקדקתי לעומקא דדינא כפי שכלי, ויראה לי דין ונכון. תחילת דבר שעל פי תביעות הרבי יעקב ומורשה שלו ועל פי תשובת מרת צורלי"ן ומורשה שלה יראה לי וכן הדין במלתא דפסיקתא. תחילת דבר השבעתי מרת צורלין בחומר איסר, שמה שקובלת על בעלה וטוענת "מאיס עלי", ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה, ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם. על כן קבלה עליה בפני בחומר כי מה שהיא מסרבת בבעלה ומשרכת דרכיה עמו, לא מחמת שום עצת אביה ואמה ושום אדם, ולא מחמת שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונייתה, רק שאין דעתה יפה עמו, ואין דעתה סובלתו. ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו כאשר אמרו רבותינו [...] ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה. מאחר כי כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתה ובכל מה שהכניסה עמה לחופה, יש להחזיק בכל מה שהכניסה עמה לחופה, ר"ל: נדונייתה חמישים זהובים תקח תכף בעין בשלימות, וכל תכשיטיה אשר הכניסה עמה לחופה העומדין בעין אשר נתן לה אביה, וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת חופה וטבעת קידושין, מפני שלא יאמרו [...] אמנם כל המותר הנמצא בידה או ביד אביה או ברשותה, יתר על מה שהזכרתי לעיל, חפצים ומטלטלין כסף ושוה כסף אשר נתן לה בעלה מעולם העומד בעין, וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך, וכן הסבלונות אשר נתן לה בעלה או אביו, וכל שבח אשר שבחו נכסים, יש להחזיר", עד כאן דבריו.