כאמור, לשונו "אשר נתן לה בעלה וכו' וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך יש להחזיר" מורה שסובר שאין חילוק בין מתנות שנותן הבעל, לאלה שנתנו אביו או קרוביו של הבעל. כמו כן אין חילוק בין מתנה שניתנה בעת הנישואין או אחר כך. ולפיו האומדנה שקבעו חכמים להחזר מתנות באישה מורדת "אדעתא למישקל ולמיפק" שייכת גם באביו של הבעל או קרובו, שלא התכוונו שהאשה תמרוד ותיקח איתה את המתנה.
דברי מהרי"ו הובאו בדרכי משה (סימן עז' ס"ק יד') ובקיצור בבית שמואל (סימן עז' ס"ק ט') שכתב שאף המתנות שניתנו "מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך צריכה להחזיר". וכן הובא בבאר היטב (שם ס"ק י') וב"דין מורד ומורדת בקצרה" שבבית שמואל בסוף הסימן.
והנה דברי מהרי"ו מוסבים על מורדת, אולם בדברי המבי"ט מוצאים אנו שהמתנה שייכת לבעל ועליה להשיבה אף ללא מרידה דהנה הכנסת הגדולה בסי' צ"ט הקשה, שישנה סתירה בדברי המבי"ט. שכן המבי"ט בתשובותיו ח"א סי' כט פסק:
"הכלל כי מתנות אלו כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנות או בגירושין גובה כל המתנות שניתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו ואינם נישומים בכלל פרעון כתובתה נדוניתה ותוספת. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם, נראה שאם
--- סוף עמוד 58 ---
הם מקרוביה תקח אותם בלי שומא, ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומת כתובתה... כל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשי' כשתמות האשה, כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנות כמו שנזכר".
מפורש בדברי המבי"ט כי מתנות שניתנו ע"י קרובי האישה לשניהם לשימוש משותף לתשמיש הבית, זכאית האשה לקבלם באלמנות או בגירושין. וע"כ, אם הורי האישה נתנו לצדדים דירת מגורים יש לפסוק להחזיר עם הגירושין את הדירה לאשה.
ומאידך, המבי"ט בתשובה בח"ב סי' פ פסק:
"שאמרה האשה שנתן לה אביה, אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא, ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כחובתה. והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן, דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית, והרי היא ככל כלי הבי' שהם שלו אם לא שיפרש אביה בפי' שהו' נותן אותו החפץ לבתו, אז יהיה לה כנ"מ ולא ישומו אותו לה בכלל שומא נדונייתה".
הרי שיש ליתן את מתנות אלו לבעל.
הפתחי תשובה בסימן צט' ס"ק ט' הביא את החת"ס (ח"ג אה"ע סי' א') שבא ליישב את הסתירה ולחלק בין מתנות המשמשות לכלל הבית שאז כוונת הנותנים היא לבעל שהוא בעל הבית, ולזה התייחס בתש' פ', לבין מתנות אישיות שראויות רק לאחד, אולם ראויות גם לגבר וגם לאשה. אז כאשר ניתנו ע"י קרוביה כוונתם לתתם לה, ואילו ע"י קרוביו כוונתם לתת לו ולזה התייחס המבי"ט בתש' כט' (אך ק' כי המבי"ט כתב "מתנות המשמשים לשניהם") ואילו מתנות הראויות רק לאשה ולא לגבר בזה התייחס הריב"ש בסימן שא והרמ"א בסימן צט' סעיף ב' שהביא מהריב"ש: 'אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה' ומתנה זו אינה מחזירה, אולם הדוגמה שמנה ריב"ש הם תכשיטים וכד' דברים אישיים הניתנים לאשה בלבד, והם רק שלה.