לענ"ד קשה לומר שזהו הטעם בדין מתנות, מכיון שכל הראשונים והאחרונים הביאו את טעם הגמרא במסכת כתובות דף נ"ד ע"א, שעל דעת למשקל ומיפק לא נתן לה. ביאור הדבר בצירוף טעם קנס לענ"ד דחוק מאד. אמנם הגרח"ג צימבליסט שליט"א באר בהווא אמינא (בפסק הדין הראשון) כן את דברי הרמ"א מחמת דוחק קושייתו, אולם משמצא ביאור אחר, שב וחזר בו (בפסק דין מאוחר) לבאר כ"פשיטות" הלשון (כלשונו שם) מחמת אומדנא ולא מחמת קנס. אמנם בספר ראש פינה על השו"ע כפי שהביא חברי באר כך את החזרת המתנות במורדת מכורח השאלה מדוע בזינתה לא מפסידה מתנותיה. אולם קשה מאד לענ"ד לקבל את פירושו כאשר הוא דחוק בלשונם של כמעט כל הראשונים האחרונים והפוסקים. במיוחד שניתן לבאר וליישב קושייתו בדרך נוספת. והיא, כי שונה הדין בזינתה אשר עם כל חומרת הדבר, ניתן להגדירו ככישלון ונפילה, כאשר במקביל האשה חפצה מצידה להמשיך לחיות עם בעלה ולא מורדת בו. אולם מרידה בבעל הרי היא כפעולה חזיתית כנגדו, בכה"ג אמרו שעל דעת למישקל ולמיפק לא נתן לה. סברא זו כבר נאמרה ע"י הגר"ש ישראלי זצ"ל בפסק הדין המצויין ע"י חברי. משכך אין צורך לדחוק בדברי הרמ"ה שכוונתו לדין קנס.
ובביאור הקשר שבין הפסד הכתובה לאחר כתיבת אגרת מרד ובין הפסד מתנות, נראה לומר כי אין הכוונה כי גם הפסד המתנות נובע מקנס כמו הכתובה, אלא שהאומדנא שעל דעת למישקל ולמיפק לא נתן לה, קיימת מבחינת הבעל הנותן רק כאשר אפסו הסיכויים להשיבה לשלום בית. לפיכך לאחר שנעשו הפעולות ההלכתיות להשיבה לשלום הבית דרך הפסד הכתובה לאחר כתיבת אגרת מרד, או אז משאבדו הסיכויים להחזירה אליו, אז קיימת האומדנא שעל דעת למישקל ולמיפק לא כתב לה.
--- סוף עמוד 64 ---
הפסד מתנות ללא אגרת מרד כאשר הבעל אינו חפץ בשלום בית
והנה, לענ"ד כל מה שנאמר בדברי הרמ"ה הוא כאשר הבעל מבקש שלום בית, וביה"ד נוקט בהליכי הגדרתה של האשה כמורדת, אז ורק אז כתובתה קיימת כל עוד לא תמו ההליכים. ומשכך, האומדנא לא קיימת קודם לסיום ההליך. הרי ברור שאם עוסק הטור בשם הרמ"ה באגרת מרד, פירושו שהבעל חפץ להחזירה בדרך זו לשלום בית. אולם כאשר הבעל גם אינו חפץ באשה בעקבות מרידתה ושוב אינו רוצה בה, או אז אין טעם בקיום ההליכים להשבתה של האשה לשלום בית כיון שהוא גם כבר אינו רוצה אותה. בכגון זאת שוב מפסידה את כתובתה (ולפחות את תוספתה) מיידית וממילא האומדנא בעניין המתנות קיימת באופן מיידי ללא אגרת מרד. וטעם הדבר כפי שבאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ח"ח עמ' 323 את דברי רבינו ירוחם, שבאמת האשה מפסידה מעיקר הדין תוספת כתובתה מיד במרידתה, אלא שחכמים הותירו מכח תקנתם את חובת תוספת הכתובה כאמצעי להשבתה לשלום בית. אולם כאשר גם הוא כבר לא רוצה אותה ו"מורד" בה בעקבות מרידתה בו ושוב לא חפץ בה, שב הדין לעיקרו שמפסידה את תוספתה מיידית. וממילא מתוך אותה האומדנא, עליה גם להשיב את המתנות. ארחיב ואצטט.