גם האב"ד בפסק הדין מביה"ד הגדול הגאון רבי יעקב זמיר שליט"א כתב כן בתו"ד. הוא ציטט בתו"ד דברי הגרח"ג צימבליסט שליט"א (ובית דינו - פד"ר חי"ד עמ' 28) את שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל לחדש, וזו לשונו:
"אולם יש לשים לב לטענתו הנוספת של בא כוח האשה המסתמך על הערתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א (בפסק דין שבכרך ד' עמ' 266) שכיון שבשעה שנקנה הרכוש על שם שניהם, אם כן לא הבעל הוא שהקנהו לאשה אלא המוכר הקנה לשניהם [ו]אם כן יש לדון אם בכלל יכול הבעל לטעון אדעתא למיפק לא אקני לה, כי הוא לא הקנה לה כי אם המוכר. ולפי זה מצטמצמת טענת הבעל רק בנוגע לכסף ששילם עבור חלקה בדירה אבל זה לא יכול לפגוע בבעלות האשה בדירה. ולכן במקרה דמאז שרכשו הדירה עלה ערכה של הדירה יש לזקוף את זה לזכותה של האשה. עכ"ל.
והנה הגרי"ש אלישיב שליט"א לא קבע מסמרות בענין זה, וכסיום דבריו שם:
"אכן לצורך הדיון אשר לפנינו אנו פטורים מלקבוע מסמרות בנקודה זו." אכן בפסק דין אחר (שבכרך ה עמ' 170) אכן קבע הגרי"ש אלישיב שליט"א מסמרות בנדון וזו לשונו שם בהמשך הדברים:
כשם שאם אמר בפירוש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצא בזה עבור אשתו, דבכהאי גוונא אליבא דכולי עלמא זכתה האשה מהמוכר, ובאשר היא מרדה בו, נראה פשוט שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם.
הרי החליט שם שאפילו באופן שהאשה קנתה 'ישר' מן המוכר, אם הבעל שילם את הכסף, יכול הוא, במקרה שהיא מורדת, לדרוש ממנה את הכסף ששילם עבורה, אבל אינו יכול לדרוש ממנה להחזיר לו את החפץ עצמו. עיין שם היטב.
לכן בנידוננו יש לקבוע שאת הרכוש עצמו שנרשם חציו על שמה לא יוכל הבעל לדרוש בחזרה כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו הרי כבר אמרנו בריש
--- סוף עמוד 77 ---
דברינו שהאשה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק. ולכן הרכוש בנדל"ן הרשום על שמה אין להוציא ממנה, אולם היא חייבת להחזיר לו את הכספים ששילם עבור רכישת הרכוש הזה. הרי שהרה"ג צימבליסט (ובית דינו) הסכים בנדון שלו עם החידוש הנ"ל של הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ועוד הובאו שם דברי הגר"ח איזירר שליט"א בנימוקיו בתיק 166822/1 וזו לשונם:
מנהג בתי הדין הוא לראות גם במתנה של מחצית דירת הבעל שנרשמה בטאבו על שם האישה כמתנה שחוזרת במרידתה אולם לעניות דעתי יש מקום להטיל ספק 'בסוגיא דעלמא' זו.
חז"ל חידשו וקבעו שיש אומדנא של "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב" ואין לנו להוסיף ולחדש תוספות באומדנא זו. לפיכך יש לחלק ולומר שרשום בטאבו של מתנה, שלפי מנהג המדינה אין עוררין יותר על מתנה זו ובקושי ניתן לעקור מתנה זו ורק על ידי הוכחה של זיוף ותרמית ברישום, הדרך המקובלת לעקור מתנה שכזו זה על ידי חוזה שנרשם כהערת אזהרה בטאבו ואז כפופה המתנה לתנאי החוזה – דבר זה לא נעשה בענייננו – ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל.