לדעת חברי במקרה ספציפי ומסויים גם לדעתו תפסיד האשה תוספתה והוא כאשר האשה פתחה תביעת גירושין ואין בידי הבעל להפוך את החלטה להתגרש למרות מאמציו המוכחים. לדבריו, הבעל צריך לפעול בכל דרך לנסות לשכנעה לשוב לשלום בית אולם מאמציו המוכחים כשלו. או אז כאשר מגרש מרצונו תאבד את תוספתה. כאמור דעתי אינה עמו. ארחיב בעניין זה וכדלהלן.
--- סוף עמוד 84 ---
לדעתי, למרות שעם עבודת פיוס מאומצת מצדו של האיש, ישנם סיכויים לא רעים שהחיים היו חוזרים למסלולם, שאלת חיוב תוספת הכתובה לא נגזרת מעובדה זו ואין לחייב את האיש בתשלום תוספת הכתובה.
השוואת תוספת כתובה למזונות באשה שעזבה את הבית מטעמים שונים
והנה, חברי הגר"י גרינברג שליט"א כתב כדלהלן. נדון בדבריו ונציע סברא שונה וכדלהלן. דהנה, אמנם מצאנו שלגבי חיוב מזונות אישה שעזבה את הבית מחמת קטטה ולא חזרה הביתה לא בהכרח תפסיד מזונות וכפי שמובא ברמ"א (אבן העזר, סימן פ' סעיף יח') וזה לשונו:
"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום".
אך אין הדברים נכונים במקרה אשר לפנינו מחמת כמה סיבות.
כדי לבאר את השינוי בין דין הרמ"א הנ"ל נביא את מקור הדין כשלאחריו נוכל לבאר את הדינים ביתר בהירות.
מקור הדברים הוא מהרשב"א (שו"ת הרשב"א המחודשות (מכתב י"ד), סימן קע"ח, קע"ט) שבו נשאל הרשב"א:
"ששאלת ראובן ולאה אשתו שהיו דרים ביחד עם יעקב אבי ראובן ועם רחל אשתו, וחלתה לאה הנזכרת ולא היה בעלה בעיר, ומפני שלא היו מספיקין לה צרכיה בבית חמיה הלכה לבית אביה להתרפאות שם. ולימים אחדים בא ראובן ועודה בבית אביה, ולא הספיק לה צרכי רפואתה ולא מזונותיה לא בשעת חליה ולא אחר שנתרפאת, והיא לותה ואכלה. ועכשיו תובעת מראובן בעלה מה שלותה. וראובן טוען שאינו חייב לה הואיל ויצאת מביתו שלא ברשות, וכל זמן שלא תשב עמו אין לה מזונות. והיא אומרת שרוצה בו ואינה מורדת אלא חפצה לעשות כל מה שראוי לבת ישראל כמותה לעשות לבעלה, ולא יצאה אלא מחמת שלא היו מספיקין לה צרכי מזונותיה ורפואתה בבית חמיה, ואם רוצה בה להשיבה אל ביתו אליו תשוב, ובלבד שיפרע מה שלותה ואכלה. ויש מי שאומר שהדין עם ראובן, דהואיל ולא שלחה מביתו והיא יצאה מעצמה אין לה מזונות, שהרי בביתו מטה ושלחן תבא ותתפרנס. ועוד שאינה עושה לו הדברים שהיא חייבת לעשות לבעלה, ולפיכך אין לה מזונות. ויש מי שאומר הדין עמה, שאין האשה מפסדת מזונות אלא המורדת, אבל חפצה לעמוד לפני בעלה, הבעל חייב ברפואתה ובמזונותיה ולשלם מה שלותה, וכל3 שלא הפסידה כתובתה יש לה מזונות, ולאה זו הואיל ולא מרדה לא הפסידה כתובתה, וכל שלא הפסידה כתובתה לא הפסידה מזונות. הודיעני הדין עם מי".