הרשב"א בתוך תשובתו מברר את כוונת השואל:
"ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה, ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה, או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר, שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, שהוא אינו רוצה בשמושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת, מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה. ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה
--- סוף עמוד 85 ---
ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו. וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה".
מדברי הרשב"א עולה שאם אינה חוזרת אליו מחמת שלא פייס אותה וביקש שתחזור אליו אינה מורדת ואינה מפסידה מזונות אך אם ישנם סיבות אחרות המונעות אותה לחזור אליו חלים עליה דיני מורדת.
הרשב"א מציב את התנאים לדיני מורדת ולפי דבריו אישה שעזבה את הבית והיה ביכולתו של הבעל להחזירה ולא עשה זאת, לא תיקרא מורדת.
אם היינו מקבילים את חיוב המזונות של הבעל אף במקרה של עזיבה של האישה, לשאלת חיוב התוספת כתובה והאשם בפירוק הנישואין, היינו מסיקים שהבעל אינו נפטר מחיוב הכתובה ותוספתה.
אך כיוון שהמקרה שלפנינו אינו דומה למקרה של הרשב"א כלל מסקנתנו היא שהאיש אינו חייב לשלם את דמי הכתובה ותוספתה.
כדי לבאר זאת נביא תשובת הרשב"א במקום אחר הנראית סותרת את דברי הרשב"א שהוזכרו לעיל.
הרשב"א (סימן קפ"ב) הביא מקרה הדומה לשלנו וכך מופיע:
"עוד שאלת, יעקב ולאה אשתו היתה קטטה ביניהם זה ימים רבים, ולאה יושבת בית אביה כל הימים ההם. עכשיו תובעת מבעלה כל מה שהוציאה תוך זמן זה במזונותיה ומלבושיה ורפואתה במחלתה. והשיב יעקב שאינו חייב לפרוע לה שום דבר מהן, לפי שיצאה מביתו שלא מדעתו, והוא נאמן בזה. והיא טוענת שאינו נאמן, מפני שהמזונות מן התורה ומלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ועוד שהרי נתחייב בשטר כתובתה במזונותיה ופרנסתה, ויש הסכמה בין הקהל בכל שטר מלוה, שיהא המלוה נאמן כל זמן שהשטר בידו בכל עניין פרעון ובכל מיני טענותיו כשני עדים, אלא אם כן יש שובר מקויים ללוה, ובכלל ההסכמות אמרו שיהא נדון שטר כתובה ומתנה כשטר חוב לכל הדברים הכתובים למעלה. ויעקב טוען דאדרבה הוא תובע מבית דין שיגבו מנכסיה דמי שפחה אחת לשמשו מכל הזמן ההוא עד עכשיו, ומתרה בפניהם שאין לו לפרנסה מכאן ואילך אלא בביתו. ולאה טוענת שאין לה לחזור בביתו, שכמה מנכבדי הקהל יודעים שהוציאה מביתו פעמים שלש ובקשו להחזירה ולא רצה, והיא מזומנת לברר דבריה, ועליו להוציאה בגט כיון שהוא רגיל בכך. ויעקב אומר שמעולם לא הוציאה מביתו ולא עכב חזרתה גם כן, ולגרש בגט אין בית דין יכולים לכופו שאינו מן השנויים במשנת המדיר. זהו תורף טענותיהם אף על פי שבאה השאלה ברוב עניין".