התובע טוען, כי יש לראות בתכניו - סאטירה. לטענתו, הוא מציג עצמו בפייסבוק כמו גם במרחבים אחרים, כדמות סאטירית, הומוריסטית והוא מפעיל את חשבון הפייסבוק שלו כדף סאטירי. המומחה מטעמו, מר דרור נובלמן )להלן - מר נובלמן(, כותב בחוות דעתו: "הפרשנות שבוצעה לפרסומים של התובע נובעת מחוסר הבנה של התרבות הישראלית והשפה העברית וקוראת את הטקסטים פשוטם כמשמעם. כלומר - היא מפרשת דברים כפשוטם מבלי להבחין ברקמה האלגורית-אירונית-פארודית-סאטירית... הכישלון של פייסבוק בהבנת הטקסטים של חצרוני וייחוס משמעות שגויה לכתביו נובעת גם מכך ש'כללי הקהילה' שלהם... מתייחסים לכל פוסט כאילו היה טקסט לא בדיוני - תוך התעלמות מטשטוש הגבולות שתיארתי לעיל וגם מהעובדה שיותר ויותר יוצרים גם בישראל מפרסמים בשנים האחרונות טקסטים בדיוניים לגמרי בפייסבוק. על רקע זה, קשה מאוד לקבוע אם פוסטים מורכבים מבחינה טקסטואלית מהווים דברי שיטנה - אפילו לפי כללי פייסבוק שבפני עצמם מחמיצים את המורכבות הרב רובדית של הטקסטים של הרשת החברתית."
לא שוכנעתי מחוות דעתו של מר נובלמן, כי פייסבוק נכשלה בהבנת ההקשר של התכנים שהועלו על ידי התובע. מר נובלמן ציין בעדותו, שקריאתו את הפוסטים שפרסם התובע בחשבון הפייסבוק שלו נעשית כמומחה בעל ניסיון. וכי התכנים אותם פרסם התובע, הם למעשה עבודת סאטירה מורכבת:
"ת. יש כמובן מה שנקרא קבוצות שנאה ואנשים שמתייחסים לזה ברצינות, שמתכוונים לדברים. הדמות, הפיגורה של אמיר חצרוני היא מה שנקרא, 180 מעלות הפוך. הוא מנכס לעצמו, עושה reclaiming לכל הביטויים הקיצוניים, הפרובוקטיביים והכל חלק מאותו מכלול של הדמות, של הפרסונה שנקראת פרופסור אמיר חצרוני. אני פשוט מכיר את זה משנים, שנים ארוכות של עבודה בסטירה, אני יודע מה זה כשאנשים מבינים ולא מבינים, ומה זה להלך על הקו הדק הזה של סאטירה. שסאטירה, הרבה פעמים, יש כל מיני סוגים של סאטירה.
יש סאטירה שהיא יותר מורכבת.
ת. חצרוני הוא לא הגזען. הוא לא הבעיה. הוא הילד שצועק ' המלך הוא עירום'... הוא זה שמכוון את האצבע. הוא זה שמראה גזענות. כלומר הוא עושה את זה בדרך היתולית, הומוריסטית ולפעמים גם פרובוקטיבית אבל הדברים האלה הם מה שנקראים running gags, הם מוטיבים חוזרים. הקוראים של חצרוני, העוקבים של חצרוני, הקהל של חצרוני, הוא מכיר את הדבר. חצרוני לא מעודד גזענות. חצרוני בהיותו כלי העברה, הוא כזה ספוג, דמות, מה שנקרא נלעגת, בפיגורה, הופכת את הגזענות בעצמה לנלעגת. אם זה האדם, אם זאת הפיגורה שאומרת דברים כאלה, אז אנחנו מבינים שצריכים לצחוק על הדברים האלה, שהדברים האלה הם מבוטלים. זה המורכבות של הסאטירה של אמיר חצרוני. הוא לאיזה ניאונאצי, הוא לא איזה קו קלוקס קלאן שיושב ושופך hate speech יומם ולילה. יש פה עבודה אומנותית, יש פה עבודה סאטירית. יש פה עבודה היתולית. היא לא קיימת רק במרחב הזה, היא קיימת בכל שלל המרחבים שלו, בהופעה בתקשורת, בהצגות, ב- standup
...
הדמות, הפיגורה של אמיר חצרוני היא, יש בה משהו שהוא, איך הייתי אומר את זה? כל מיני disruptive לקונצנזוס, לקיבוציות הדביקה הזאת, למבצעים ההרואיים, לשבת האחים גם יחד, לקיבוץ הגלויות. שמה זה עומד, באזורים האלה. בעצם להתייחס לדברים כפשוטם, כשמם, לקחת מילה פה או אפילו יותר ממילה, את המשפטים, זה פשוט מה שנקרא, לא להבין את הקטע. ויש פה קטע להבין. ואני מרגיש שבהקשר הזה פייסבוק לא מבינה את הקטע. לא רק, יש עוד הרבה אנשים שלא מבינים את הקטע. יש בסאטירה שלו, משהו חמקמק, נכון? משהו שעולה על העצבים. משהו שלפעמים פרובוקטיבי. אתה יודע, יכולים להוציא אותך מהכלים. זה מה שנקרא סאטירה טובה, זה מה שנקרא עבודה טובה, כשסאטיריקן עושה עבודה טובה. העבודה של חצרוני היא מורכבת כי הוא עצמו הדמות הסאטירית, הוא עצמו מגלם איזושהי... פרופסור חצי גזען, חצי זה. אבל אין בזה, זה לא אינה אמת, זו דמות, זו פיגורה. והדברים שלו, כל הדברים שהוא כותב, גם הפוסטים, הם חלק מגוף עבודה, חלק מקונטקסט מסוים." (עמ' 56-54, 60-59 לפרוטוקול מיום 7.7.2020, הדגשות הוספו).