מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
טענות המבקשים
9. המבקשים סבורים כי המקרה דנן מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין קמא, שכן הוא מעלה שאלות משפטיות מובהקות, עקרוניות ובעלות חשיבות ציבורית, אשר חורגות מעניינם הפרטני של בעלי הדין. במסגרת זו, מוסיפים המבקשים וטוענים, כי סעיף 4 לחוק איסור הפליה מהווה אכסניה ייחודית לעוולת נזיקין ששמה "מודעות מפלות", אשר טרם נדונה לגופה בבית משפט זה.
10. עוד טוענים המבקשים, כי בהיעדר אמות מידה ברורות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, שורר כיום מצב משפטי הלוקה באי-וודאות וחוסר אחידות, אשר מצדיק אף הוא את התערבותו של בית משפט זה. במסגרת זו, טוענים המבקשים כי טוב יעשה בית משפט זה אם יכנס מותב תלתא אשר יישב על המדוכה ויקבע מבחנים ברורים לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בגדרו של סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לראות בסכום הפיצוי המירבי של 50,000 ₪, שקבע המחוקק באותו סעיף, נקודת מוצא לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. כמו כן, מפנים אותנו המבקשים לפסקי דין שונים בהם נאמר כי לקביעת אמות-המידה בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק יש חשיבות כללית.
11. בנוסף טוענים המבקשים, כי הערכאות קמא שגו כאשר החליטו לדחות את תביעתם בגין הפרסום המפלה, שכאמור התבססה על האמור בסעיף 4 לחוק איסור הפליה. לטענת המבקשים, קביעתן של הערכאות קמא כי הפיצוי בגין פרסום מודעות מפלות נועד רק לאלו שניזוקו מהפרסום הינה שגויה. המבקשים סבורים כי קביעה כאמור מעמידה חסם בלתי רצוי מפני הגשת תביעות מכוחו של סעיף 4 לחוק. לטענתם, תכלית האיסור על פרסום מודעות מפלות איננה תכלית צרה של ריפוי פגיעה אשר נגרמת לאדם כזה או אחר, אלא תכלית רחבה ככלי לאכיפה אזרחית אשר מסייע במיגור תופעת ההפליה במרחב הציבורי.
12. המבקשים אף טוענים, כי הדרישה להוכחת פגיעה אישית כתוצאה מחשיפה לפרסום חוטאת לא רק לתכליתו של חוק איסור הפליה, אלא גם ללשונו – זאת, מאחר שהחוק מקנה לבתי המשפט את הסמכות לפסוק לטובת התובע פיצויים ללא הוכחת נזק. לשיטת המבקשים, פרסומה של מודעה מפלה במרחב הציבורי מסב פגיעה לחברה בכללותה ולערכיה.
13. המבקשים טוענים, לבסוף, כי בית משפט השלום שגה בהחליטו לפסוק לטובתם פיצוי נמוך: 10,000 ₪ לכל תובע, הא ותו לא! לדבריהם, סכום זה נופל בהרבה מהסכום אותו קבע המחוקק כרף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק במסגרתו של חוק איסור הפליה (50,000 ₪). בהקשר זה מוסיפים המבקשים וטוענים, כי הערכאות קמא התעלמו מרצון המחוקק לחייב את מי שפוגע בעקרון השוויון בסכום הולם של כ-50,000 ₪, וכי הפיצוי הסמלי, לדבריהם, בסך של 10,000 ₪ בלבד, איננו מבטא סלידה ראויה מההפליה המגדרית אליה הם נחשפו שלא בטובתם. המבקשים אף מביעים דאגה לכך שפסיקת פיצויים בסכום כה נמוך עלולה להביא להיעדר תביעות, להעדר אכיפה, להעדר הרתעה, ולאי-מיצוי זכויותיהם של הנפגעים.