בבית המשפט העליון
רע"א 9247/20
לפני: כבוד השופט א' שטיין
המבקשים: 1. עידן רוסו
2. תמיר טל
3. רן יוגב
נ ג ד
המשיבים: 1. שגב אקספרס ראשון לציון בע"מ
2. משה שגב
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ) שניתן ביום 23.12.2020 בע"א 562-10-20 ובע"א 60391-09-20.
בשם המבקשים: עו"ד אייל אבידן
החלטה
"ערב נשים"
1. ביום 1.7.2018, בשעות הערב – בזמן שמיליוני חובבי כדורגל צפו בניצחונה הדרמטי של רוסיה על ספרד במשחקי אליפות העולם (להלן: המונדיאל) – ביקרו המבקשים במסעדה של המשיבים בראשון לציון (להלן: המסעדה), לאחר שהזמינו שולחן מראש. בשולחן הסמוך לשולחנם של המבקשים ישבו נשים בלבד (להלן: השולחן הסמוך). במהלכו של הערב, הבחינו המבקשים במלצר (להלן: המלצר) אשר ניגש לשולחן הסמוך והגיש לנשים היושבות בו קוקטיילים. המבקשים הבחינו בשמחת הנשים ושאלו את המלצר מה בדיוק הגיש לשולחנן באופן שגרם לנשים היושבות בו לצהול בשמחה, והלה ענה להם כי מדובר בקוקטיילים מיוחדים כפינוק על חשבון הבית (להלן: ההטבה). כשהמבקשים ביקשו מהמלצר שיגיש גם להם את אותם קוקטיילים, השיב להם המלצר כי אין הם זכאים להטבה משום שמדובר ב"ערב נשים". המבקשים שאלו את המלצר אם באמת אין בכוונתו להעניק להם את ההטבה אך ורק בשל היותם גברים, להבדיל מנשים, והמלצר השיב לכך בחיוב והוסיף כי זוהי מדיניות המסעדה. מספר דקות לאחר מכן, דרשו המבקשים מהמלצרית ששירתה את שולחנם כי תספק להם את אותה הטבה שקיבלו הנשים, אך המלצרית סיפקה להם, במקום ההטבה, הסבר דומה לפיו ההטבה ניתנת אך ורק לנשים. בחלוף מספר דקות, ניגש ברמן המסעדה אל שולחנם של המבקשים והסביר להם כי אין הם זכאים לקבל קוקטיילים חינם מאחר שמדובר בהטבה לנשים בלבד.
2. לאחר שהוסר כל ספק באשר למהות ההטבה כמיועדת לנשים בלבד, להבדיל מגברים, בדקו המבקשים ומצאו כי המשיב 2 פירסם מודעה בדבר "ערב הנשים" בדף הפייסבוק של המסעדה בזו הלשון:
"כדורגל? אני מעדיף לפנק....
=============
בחודש הקרוב העולם יתחלק ל-2. אלו שיעדיפו להעביר את הערב מול משחקי המונדיאל ואלו שלא. אני אישית מעדיף לבשל במטבח במקום לשבת מול המסך ולכן אני מזמין אתכן יקירותיי לערב שכולו חגיגה נשית. לאורך החודש הקרוב ובכל **המסעדות שלי כל שולחן שיהיה מורכב רק מנשים יקבל ממני פינוקים... [...]
אז זה הזמן להתקשר לחברות ולארגן ערב שכולו בנות :)
התקשרו למסעדה והזמינו שולחן מונדיאל, הפינוק כבר יגיע!".
ההליכים שקדמו לבקשה דנן
בית משפט השלום
3. בתגובה לכל אלה, הגישו המבקשים לבית משפט השלום תל אביב-יפו תובענה נגד המשיבים, אשר התבררה בגדרו של ת"א 35096-07-18 בפני השופט א' דפדי, ס"נ. בתובענה זו, דרשו המבקשים לחייב את המשיבים לפצותם בגין הפלייתם לרעה, בהתאם להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה או החוק). המבקשים טענו כי במעשיהם הפרו המשיבים את הוראות סעיפים 3(א), 3(ג1) ו-4 לחוק איסור הפליה. נטען כי ההפליה בפועל ופרסום ההפליה בעמוד הפייסבוק מקימים עוולות נזיקיות מכוח סעיף 5(א) לחוק איסור הפליה, אשר בגינן זכאים המבקשים לפיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪ לכל תובע, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק. פיצויים כאמור נתבעו הן בגין הפליית המבקשים במהלכו של "ערב הנשים" והן בגין הפרסום המפלה בעמוד הפייסבוק של המסעדה. בעניינו של הפרסום, טענו המבקשים כי ממנו עולה שלדעת המשיבים, גברים הם אנשים "פרימיטיביים" אשר מעדיפים לשבת מול מסך הטלוויזיה ולצפות (לא עָלֵינוּ!) במשחקי כדורגל. המבקשים הוסיפו וטענו כי הם נפגעו מיחסם המכליל והסטראוטיפי של המשיבים כלפי כלל לקוחותיהם ממין זכר. המבקשים העמידו את סכום התביעה הכולל על סך של 200,000 ₪.
4. מנגד, טענו המשיבים בכתב הגנתם כי המבקשים הגישו את תביעתם שבועיים בלבד לאחר ביקורם במסעדה ומבלי שטרחו לפנות למשיבים טרם הגשתה. המשיבים הכחישו את טענות המבקשים וטענו כי כחלק ממדיניות המסעדה, המסעדה מעניקה הטבות שונות לכל אורחיה לפי שיקול דעתו של צוות המסעדה, ללא קשר לדת, גזע או מין. המשיבים הדגישו בכתב הגנתם כי צוות העובדים של המסעדה לא קיבל מהם שום הנחיה ליתן הטבות לפי מינו של האורח, גזעו או כל סממן אחר. עוד נטען כי בערב האירוע נשוא התובענה, הוגשו לשולחנות שונים מנות ומשקאות רבים ללא הבחנה בין מקבליהם ומבלי שמדובר במדיניות מפלה. המשיבים הכחישו את התקיימותו של האירוע מושא התובענה וטענו כי בבדיקה שניהלו ברישומי המסעדה ועם צוות המסעדה, אין זכר לאירוע כזה. עוד נטען, כי הפרסום בדף הפייסבוק של המשיב 2 אינו מהווה הפליה אסורה וכי המבקשים הגישו את תביעתם במטרה להתעשר שלא כדין.
5. בפסק דינו מיום 21.8.2020, קיבל בית משפט השלום את גרסת המבקשים לאחר שמצאהּ אמינה. כפועל יוצא מכך, תביעתם של המבקשים נתקבלה באופן חלקי. בית משפט השלום קבע כי המשיבים אכן הפרו את הוראותיו של סעיף 3 לחוק איסור הפליה, אך לצד זאת, דחה את תביעת המבקשים לפיצויים מכוח סעיף 4 לחוק. תביעה זו נדחתה מאחר שהמבקש 1 נחשף לפרסום רק לאחר האירוע המפלה; המבקשים 2 ו-3 נחשפו לפרסום רק לאחר הגשת התביעה; והמילה "פרימיטיביים" שהמבקשים ייחסו לפרסום "לא מוזכרת בו ולו ברמז".
6. בבואו לפסוק את סכום הפיצויים לטובת המבקשים, הביא בית משפט השלום במניין שיקוליו את עוצמת הפגיעה בעקרון השוויון, את היקף הפרקטיקה המפלה ואת מידת האשם וכוונותיהם של המשיבים. לאחר ששקל את מכלול השיקולים הללו, העמיד בית משפט השלום את סכום הפיצוי על סך כולל של 30,000 ₪ (10,000 ₪ לכל תובע), וכן חייב את המשיבים בתשלום הוצאות המבקשים בסך של 7,500 ₪.
בית המשפט המחוזי
7. המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (ע"א 562-10-20; וע"א 60391-09-20). במסגרת זו, הם הלינו על סכום הפיצוי הנמוך לדבריהם, אשר נפסק לטובתם. כמו כן טענו המבקשים כי בית משפט השלום שגה בהחליטו לדחות את תביעתם לפיצויים מכוח סעיף 4 לחוק איסור הפליה, אשר אוסר על פרסומן של מודעות מפלות.
8. בפסק דינו מיום 23.12.2020, דחה בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ) את ערעורם של המבקשים וחייבם בהוצאות המשיבים בסך כולל של 10,000 ₪. בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם הפרסום שבו עסקינן מהווה הפליה אסורה מחמת מין, כפי שנטען על ידי המבקשים, הרי שלא נגרם להם כל נזק שבגינו קמה זכאות לפיצוי. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשים בנוגע לסכום הפיצויים שנפסקו לטובתם, בקבעו כי בית משפט השלום איזן בין כלל השיקולים הרלבנטיים; כי מדובר בפיצוי נדיב; כי פיצוי זה נפסק, מבלי שהמבקשים הוכיחו את נזקיהם, על פי שיקול דעתה של הערכאה הדיונית במתחם הקבוע בחוק; וכי פסיקת פיצויים כאמור איננה מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
טענות המבקשים
9. המבקשים סבורים כי המקרה דנן מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין קמא, שכן הוא מעלה שאלות משפטיות מובהקות, עקרוניות ובעלות חשיבות ציבורית, אשר חורגות מעניינם הפרטני של בעלי הדין. במסגרת זו, מוסיפים המבקשים וטוענים, כי סעיף 4 לחוק איסור הפליה מהווה אכסניה ייחודית לעוולת נזיקין ששמה "מודעות מפלות", אשר טרם נדונה לגופה בבית משפט זה.
10. עוד טוענים המבקשים, כי בהיעדר אמות מידה ברורות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, שורר כיום מצב משפטי הלוקה באי-וודאות וחוסר אחידות, אשר מצדיק אף הוא את התערבותו של בית משפט זה. במסגרת זו, טוענים המבקשים כי טוב יעשה בית משפט זה אם יכנס מותב תלתא אשר יישב על המדוכה ויקבע מבחנים ברורים לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בגדרו של סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לראות בסכום הפיצוי המירבי של 50,000 ₪, שקבע המחוקק באותו סעיף, נקודת מוצא לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. כמו כן, מפנים אותנו המבקשים לפסקי דין שונים בהם נאמר כי לקביעת אמות-המידה בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק יש חשיבות כללית.
11. בנוסף טוענים המבקשים, כי הערכאות קמא שגו כאשר החליטו לדחות את תביעתם בגין הפרסום המפלה, שכאמור התבססה על האמור בסעיף 4 לחוק איסור הפליה. לטענת המבקשים, קביעתן של הערכאות קמא כי הפיצוי בגין פרסום מודעות מפלות נועד רק לאלו שניזוקו מהפרסום הינה שגויה. המבקשים סבורים כי קביעה כאמור מעמידה חסם בלתי רצוי מפני הגשת תביעות מכוחו של סעיף 4 לחוק. לטענתם, תכלית האיסור על פרסום מודעות מפלות איננה תכלית צרה של ריפוי פגיעה אשר נגרמת לאדם כזה או אחר, אלא תכלית רחבה ככלי לאכיפה אזרחית אשר מסייע במיגור תופעת ההפליה במרחב הציבורי.
12. המבקשים אף טוענים, כי הדרישה להוכחת פגיעה אישית כתוצאה מחשיפה לפרסום חוטאת לא רק לתכליתו של חוק איסור הפליה, אלא גם ללשונו – זאת, מאחר שהחוק מקנה לבתי המשפט את הסמכות לפסוק לטובת התובע פיצויים ללא הוכחת נזק. לשיטת המבקשים, פרסומה של מודעה מפלה במרחב הציבורי מסב פגיעה לחברה בכללותה ולערכיה.
13. המבקשים טוענים, לבסוף, כי בית משפט השלום שגה בהחליטו לפסוק לטובתם פיצוי נמוך: 10,000 ₪ לכל תובע, הא ותו לא! לדבריהם, סכום זה נופל בהרבה מהסכום אותו קבע המחוקק כרף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק במסגרתו של חוק איסור הפליה (50,000 ₪). בהקשר זה מוסיפים המבקשים וטוענים, כי הערכאות קמא התעלמו מרצון המחוקק לחייב את מי שפוגע בעקרון השוויון בסכום הולם של כ-50,000 ₪, וכי הפיצוי הסמלי, לדבריהם, בסך של 10,000 ₪ בלבד, איננו מבטא סלידה ראויה מההפליה המגדרית אליה הם נחשפו שלא בטובתם. המבקשים אף מביעים דאגה לכך שפסיקת פיצויים בסכום כה נמוך עלולה להביא להיעדר תביעות, להעדר אכיפה, להעדר הרתעה, ולאי-מיצוי זכויותיהם של הנפגעים.
דיון והכרעה
14. דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.
15. מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 407), ובר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). פסקי הדין קמא אינם מעוררים שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, מצאתי כי האמור בפסקי הדין קמא מעוגן היטב בעובדות ובדין; וכפועל יוצא מכך, מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.
16. אפרט את נימוקיי.
פרסום המודעה בפייסבוק
17. המבקשים אינם מערערים – וממילא אינם יכולים לערער – על קביעתו העובדתית של בית משפט השלום כי איש מהם לא ניזוק ולא נפגע מהפרסום שצוטט לעיל. לטענתם, עלינו לקיים את הדיון בשאלה הבאה, שאותה הם מתארים כשאלה משפטית עקרונית שטרם קיבלה תשובה מוסכמת או מוסמכת: האם אדם שלא נפגע אישית מפרסומה של מודעה מפלה, כמשמעה בסעיף 4 לחוק איסור הפליה, אף הוא רשאי לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק בגדרו של סעיף 5(ב) לחוק?
18. דא עקא, שאלה זו איננה חדשה כלל ועיקר, והתשובה המוסמכת שניתנה לה בחוק ובפסיקה היא לאו מוחלט. סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה מזכה בפיצויים נושא דיוננו אך ורק "בשל עוולה", כמשמעה בסעיף 5(א) לחוק, אשר קובע כדלקמן: "מעשה או מחדל בניגוד לסעיפים 3 ו-4 הם עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהם, בכפוף להוראות חוק זה." באומרו כך, מפנה הסעיף לאמור בסעיף 3 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אשר קובע עיקרון יסוד בעניינן של עוולות והזכות לתרופה: אין נזק, אין פיצוי. עיקרון זה נקבע בזו הלשון: "כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה." הווה אומר: אדם שרק נחשף למעשה עוולה, אך לא סבל ממנו שום נזק או פגיעה, כהגדרתם בסעיף 1 לפקודת הנזיקין, איננו זכאי לפיצויים או לתרופה אחרת (ראו: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 411 (2003); ישראל גלעד דיני נזיקין – כרך א: גבולות האחריות 37 (2012)).
19. אשר על כן, אפילו אם נניח כי המשיבים עָוְולו בפרסום המודעה, הרי שהסדר הפיצויים הקבוע בסעיף 5 לחוק איסור הפליה מתנה את זכאות התובע לקבלת פיצויים מהמעוול בהיותו ניזוק מהעוולה, בין שבידו להוכיח את היקף נזקיו ובין אם לאו. לתובע שמעריך כי יתקשה להוכיח את נזקיו האמיתיים עומדת הזכות לקבל פיצויים ללא הוכחת נזקיו – זאת, עד לתקרה של 50,000 ₪, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק. ואולם, גם תובע כזה יידרש להוכיח כי מעשה העוולה, כהגדרתו בסעיפים 3 ו-4 לחוק, גרם לו נזק או פגיעה. כפי שכבר נאמר: אין נזק, אין פיצוי (להבדיל מסעדים אחרים, שאינם כספיים, כדוגמת צווי עשה ולא-תעשה, אותם ניתן לקבל בגדרם של סעיפים 71 ו-72 לפקודת הנזיקין).
20. עיקרון יסוד זה מצא את ביטויו בכמה פסקי דין אשר נסובו על מעשים שהוגדרו כעוולה בחוק איסור הפליה. למשל, ברע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן (19.8.2019), אמר השופט מ' מזוז, בהסכמת יתר חברי המותב, את הדברים הבאים:
"בחוק איסור הפליה ביקש המחוקק [...] להעניק לנפגעי הפליה דרך פשוטה, מהירה, זולה ויעילה לפיצוי, ללא הוכחת נזק, במטרה לעודד אותם להגיש תביעות מבלי לחשוש מקשיים - בעיקר קשיי כימות והוכחת הנזק, כמו גם עלויות משפטיות - הקיימים במסלולי תביעה רגילים, ובכך לקדם את המאבק בתופעת ההפליה כתופעה חברתית רווחת." (ראו שם, פסקאות 17-16 לפסק דינו של השופט מזוז) (ההדגשה הוספה – א.ש.).
כך עולה גם מפסק דינו של השופט י' דנציגר ברע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 61 (9.12.2015) (להלן: עניין רדיו קול), בו נאמר כי "מלאכת חישוב שווי הפיצוי [...] מעוררת שאלות מורכבות, בייחוד משום שהפגיעה הנטענת עוסקת בתחושות סובייקטיביות ואינדיבידואליות של השפלה ופגיעה בכבוד." הווה אומר: אין פגיעה, אין פיצוי; ודברים דומים נאמרו גם על ידי השופט ע' גרוסקופף בת"צ (מרכז) 8214-05-14 מירב נ' איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ, פסקה 61 (23.8.2018) (להלן: עניין איי. די. איי).