הנאשמת תיארה את האירוע, כולל פרטים נוספים בנוגע להיכן הייתה, נתיב הנסיעה ועוד, והוסיפה, שאיתם ברכב היה בחור בשם סמי סוויסה, שהוא ידיד המשפחה (שורה 34), והוסיפה "לשאלתך אם יש לו טלפון, אין לי את הטלפון שלו הוא בן אדם מסכן פגשתי אותו במשרד הרווחה, אני לא חושבת גם שיש לו טלפון ואי אפשר למצוא אותו. לא דיברתי איתו הרבה זמן" (שורות 35-36). הנאשמת נשאלה בעניין זה (שורות 37-39):
"שאלה: ואת בטוחה שהוא היה נוכח באירוע?
תשובה: אני לא יודעת. הכי טוב לשאול אותו. אני לא רוצה סתם להגיד. אני עם כדורים ועברתי התמוטטות עצבית מאוד קשה. עכשיו יותר טוב"
הנאשמת ידעה למסור פרטים מדויקים ורבים אודות יום האירוע, ומהלך נסיעתם, וגם מסרה את שמו של סמי סוויסה, וזאת בכדי לתת לדבריה צביון של אמינות, ומתוך תקווה שאיש לא ידע מי זה סמי סוויסה, והחקירה נגדה תיסגר. כשהחוקרת ביקשה לדעת פרטים אודות סמי סוויסה, החלה הנאשמת להפנות למצבה הרפואי, בכדי לחמוק מדבריה – ניסיון שחזר על עצמו, בדבריה ובדברי
--- סוף עמוד 173 ---
אחיה, הנאשם 2. אילו אכן היה עד לאירועים, היה על הנאשמת להביאו למתן עדות במח"ש, שהרי חקירתה זו בוצעה בחודש ספטמבר 2014, והיה לה מספיק זמן לזמנו. בנוסף, היה על הנאשמת לזמן את העד למתן עדות בבית המשפט, וגם זאת לא עשתה.
בנוגע ל"אירוע" בינה ובין הרכב של מר יאנקיס, אמרה הנאשמת : "יצאתי מהרכב של הבת שלי לכיוון שלו וביקשתי פרטים והוא אמר 'לא קרה כלום' והמשיך ללכת אז הוצאתי את תעודת השוטר, הצגתי בפניו ואמרתי לו 'אדוני, ברשותך, תן לי בבקשה את פרטי הרכב לא אמרתי דו"ח ולא כלום, רק רציתי פרטים. הבן אדם נכנס לאוטו וברח. ראה תעודת שוטר וברח" (שורות 31-33). בכדי להסביר את התנהגותה, עת השתמשה בתעודת השוטר שלה, אמרה הנאשמת "היו למשפחה הזאת שני ילדים מאחורה שלא יושבים על כסא ...אני דאגתי לילדים שישבו מקדימה" (שורות 42-43), והוסיפה "... הילדים שהיו מאחורה שלא היו חגורים ולא על כסאות תינוקות מאחורה" (שורה 46). הנאשמת לא הסתפקה בטיעונים הבלתי מבוססים הנ"ל, והוסיפה טיעונים נוספים, באומרה "לקחתי את מספר הרכב ובגלל שהוא היה נראה לי עצבני ולא בסדר, חשבתי שיש שם מצוקה משפחתית אבל זה רק עניין של ספקולציות" (שורות 46-48).
דבריה הנ"ל של הנאשמת בלתי מבוססים, וכל מטרתם היא לנסות ולחלץ עצמה מהסתבכותה הפלילית. הנאשמת סוברת שמותר לה לומר כל דבר, גם על חשבון אמינותם של אחרים, תוך פגיעה בהם, אך לא כך הוא – אמינותה של הנאשמת נבחנה היטב על ידי, לאורך כל הכרעת דין זו, ומסקנתי החד משמעית היא, שהמרחק בין דברי הנאשמת ובין האמת, הוא כמרחק ארץ ושמיים.