(ג) הדו"ח שרשמה הנאשמת לחובת מר יאנקיס ושאותו שלחה לאת"ן חוף – לפי ת/9ה' – הדו"ח לא הוצג, לא זומן כל עד בעניין זה, וטענתה הנ"ל של הנאשמת לא הוכחה לחלוטין, ואני דוחה גרסה זו על הסף.
(ד) מר גבע – שנטען ע"י הנאשמת שהוא שוטר פנסיונר, ועובד אצל עו"ד ניצה כהן, ושהוא זה אשר מסר לה את הטלפון של דוד מיכאל – אין כל ניסיון לזמנו למתן עדות.
הימנעות ההגנה מלזמן עדים חיוניים פועלת לחובתה, והמסקנה המתבקשת היא, שאותם עדים לא זומנו, מבלי ליתן כל הסבר מתקבל על הדעת לכך, וזאת בשל חשש הנאשמת שמא העדים יפריכו את גרסתה.
196. עבירת האיומים:
סעיף 192 לחוק העונשין קובע:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים."
בית המשפט העליון התייחס לעבירה זו בפסקי דין רבים, וכך נקבע ב-רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.1.2006):
"כבר נקבע בפסיקתנו כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד. על הלכה זו, שנפסקה עוד בע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח(1) 295, 299 ... חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו: פסק דין ליכטמן, בעמוד 379; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמוד 416 ... רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4). זוהי גם ההלכה בשיטות משפט אחרות..
לפיכך כדי לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (פסק דין חמדני, בעמוד 415...) יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי (פסק דין חמדני הנ"ל, בעמוד 416)".
--- סוף עמוד 181 ---
בנוגע לדרישה כי האיום יהא "שלא כדין", קבעה הנשיאה בייניש בתיק ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408:
"אמנם, בעבירת האיומים הנדונה לפנינו הרכיב המוגדר 'שלא כדין' אינו מיותר, אך נראה לכאורה, כי ניתן להסתפק לצורך סעיף זה במבחן הנזכר של התנהגות ללא היתר פוזיטיבי בדין" (שם, בעמ' 418)."