דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור מציינים בספרם דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 141 (מהדורה שלישית, 2015) כי "[...] אין קושי במקרה שבו נאמר בחוזה כי הוא נקבע לזמן קצוב וכי בתום התקופה לא יהיו למפיץ זכויות כלשהן (מעבר למה שנקבע בחוזה)".
143. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, קובע כדלהלן:
"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."
בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (פורסם במאגרים, 12.10.2009), נפסק כי "[...] יש לנהוג זהירות רבה בטרם יוחלט כי חוזה דורש השלמה וככלל לא יתערב בית המשפט בתוכן החוזה שבין הצדדים, גם אם תוכן זה נראה בעיניו כבלתי סביר[...]". כן ראו ע"א 2038/03 שפירו נ' FEIN & CO. LTD, פסקה 5 (פורסם במאגרים, 6.7.2005) (להלן: "עניין שפירו"), "[...] על המבקש את החלתו של הנוהג לעבור משוכות רבות וגבוהות ולא בנקל תתקבל טענה מעין זו. קביעתו של חסר בחוזה והשלמתו הנורמטיבית, בין אם על ידי נוהג [...] ובין אם בכל דרך אחרת, אינם מעשה שבשגרה ובית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו במשורה, בזהירות רבה ובצמצום [...]".
144. על כן, אף אם קיים נוהג או מנהג, אין בכוחו לגבור על הוראה חוזית מפורשת. בע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269, 278ג (1988) נפסק, כי "[...] מנהג יכול להקים זכות רק באין התניה מפורשת אחרת [...]". באותה פרשה התיר החוזה למערערת להפסיק את העסקתו של המשיב "[...] בכל עת ללא הודעה מוקדמת וללא הנמקה. לשון הסעיף היא ברורה וחד-משמעית: לא רק שלא ניתן ללמוד ממנה הענקת זכות קניינית כלשהי, אלא שהיא שוללת אותה במפורש. זוהי זכות זמנית, התלויה תמיד ברצונה של החברה [המערערת – צ. צ]: ברצותה מקיימת וברצותה מבטלת. לפיכך, לא ניתן לקרוא אל תוך ההסכם תנאי מכללא, הנוגד תנאי מפורש מוסכם בין הצדדים" (שם).
בע"א 7338/00 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח שרעבי ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 763ז (2003), אישר בית המשפט העליון את פסיקת בית המשפט המחוזי, על פיה "[...] גם אם קיים נוהג כלשהו, אם הוא סותר הוראה ספציפית בחוזה, גוברת עליו ההוראה הספציפית, שמגבשת את כוונת הצדדים האמיתית במועד חתימת החוזה, ואין לפנות לכוונתם המשוערת בזמן סיום החוזה".