הבקשה לרשות ערעור
9. בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות שונות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעסק כאמור בשורה של סוגיות ומחלוקות נוספות בין הצדדים, אשר לגביהן נדחתה הבקשה לרשות ערעור עוד בהחלטתי מיום 18.6.2020, משנמצא כי אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.
השאלה היחידה אשר לגביה הועברה הבקשה לרשות ערעור לדיון בפני הרכב הוגבלה ל"סיווג ההוראה שבהסכם הממון מושא הבקשה בנוגע להכנסות מדמי השכירות לאחר פטירת הבעל – לעניין סעיף 8 לחוק הירושה", שהיא גם הסוגיה היחידה בה נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. לענין זה נסמכים המבקשים על עמדתו של השופט שוחט, ועל טעמיו. כן נטען, כי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי מנוגדת להלכה שנפסקה, לגישתם, בבית המשפט העליון בענין פלוני הנזכר לעיל.
10. בתגובה מטעם המשיבה לבקשה נטען כי שאלת היחס שבין חוק יחסי ממון לחוק הירושה אינה מתעוררת כלל במקרה הנדון, היות שהנסיבות במקרה דנן אינן נופלות בגדר הוראות סעיף 8(א) או 8(ב) לחוק הירושה. נטען כי הסכמי ממון מהסוג עליו חתמו המנוח והמשיבה הם הסכמים שגרתיים הנחתמים ומאושרים מדי יום, במיוחד לגבי זכות מגורים של בן הזוג בדירת המגורים לכל ימי חייו, לאחר פטירת בן הזוג השני, ואין מדובר כלל ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", כאמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה. ובאשר לסעיף 8(ב) לחוק הירושה, נטען כי התחייבות המנוח בהסכם הממון לענין דמי השכירות אינה בגדר התחייבות לתת מתנה לאחר מות הנותן, כאמור בסעיף 8(ב), שכן ההוראה לגבי דמי השכירות אינה בגדר "מתנה", אלא היא חלק ממכלול הוראות בהסכם הממון שבין הצדדים. ומכל מקום, נטען כי גם אם מדובר ב"מתנה", הרי שזו הושלמה במעמד החתימה על הסכם הממון, או למצער עם אישור ההסכם על ידי בית המשפט, ואין מדובר במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). לענין זה צוין גם סעיף 11 לחוק יחסי ממון הקובע כי זכות שנקבעה בהסכם הממון מהווה התחייבות תקפה כבר במהלך חיי בני הזוג, וניתן לנקוט אמצעים לשמירתה. משמעות הדבר היא שהזכות עוברת לבן הזוג במועד החתימה על הסכם הממון.
11. בדיון לפנינו חזרה באת כוח המבקשים על עמדתה דלעיל, תוך שנטען כי ההצדקה למתן רשות ערעור היא שבית משפט זה "לא אמר את דברו לגבי מה מותר ומה אסור לכתוב בהסכמי ממון". נטען כי הוראת הסכם הממון לענין דמי השכירות נוגדת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה, שכן מדובר כאן למעשה במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). כן נטען כי ההכנסות מדמי שכירות של האולמות, מושא ההוראה שבמחלוקת, אינם פירות הנכס אלא נכס בפני עצמו, ועל כן הענקתו לעת פטירה סותרת את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה. מנגד, טען בא כוח המשיבה כי המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לקביעת הלכה בשאלות הכלליות הנוגעות לסעיף 8 לחוק הירושה. ולגופו של ענין חזר על טענותיו כי המקרה דנן אינו נופל כלל בגדרו של סעיף 8 לחוק הירושה, כמפורט לעיל. כן נטען כי יש חשיבות לשמר את הוודאות של הסדרים שעוגנו בהסכמי ממון שקיבלו את אישור בית המשפט, ועל כן יש למעט בהתערבות בהם