בבית המשפט העליון
בע"מ 1811/20
לפני: כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט ג' קרא
המבקשים: 1. פלוני
2. פלונית
נ ג ד
המשיבה: פלונית
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ו-נ' שילה) בעמ"ש 31306-01-19 מיום 5.2.2020
תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשפ"א (8.2.2021)
בשם המבקשים: עו"ד יהודית מייזלס; עו"ד דוד שרם; עו"ד חופית בן עזרא כהן
בשם המשיבה: עו"ד אברהם סטי; עו"ד עודד ונגלניק
פסק-דין
השופט מ' מזוז:
1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט - סג"נ, ע' רביד ו- נ' שילה), מיום 5.2.2020, בתיקי עמ"ש 31306-01-19 ו- 37824-01-19, אשר ניתן בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט למשפחה בתל אביב-יפו (השופטת מ' דהן - סג"נ) מיום 29.11.2018.
רקע והליכים
2. המשיבה נישאה בשנת 1982 למנוח, אבי המבקשים (להלן: המנוח, וביחד: בני הזוג). לשניהם היו אלה נישואין שניים. המבקשים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים (להלן: המבקשים).
3. עוד לפני נישואי בני הזוג, רכש המנוח בשנת 1980, עם שותפים נוספים, 33.3% מ-2/3 של מגרש בחולון. המנוח והשותפים בנו על המגרש בניין מסחרי (להלן: הבניין). בשנת 1983 רכשה האלמנה 2/18 חלקים של המגרש מאחד השותפים של המנוח ושילמה מס רכישה על החלק שרכשה. הבנין חולק בין השותפים לכמה אולמות אשר הושכרו על ידם. בחלק מהסכמי השכירות מצוינת המשיבה כאחד המשכירים.
4. ביום 18.3.1998 חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט ביום 18.5.1998, בו נקבע שדירת האלמנה בתל אביב ותכולתה תיוותר בבעלותה בלבד. כמו כן נקבע בו ביחס לבניין כי "כל הפירות הנובעים משימוש או השכרה של זכויות הבעל... יהיו שייכים לאישה כל זמן שהצדדים נשואים ויהיו שלה גם לאחר פטירת הבעל במשך כל ימי חייה, בתנאי שהצדדים יהיו נשואים בעת פטירתו של הבעל".
ביום 24.8.2011 חתמו הצדדים על תיקון להסכם הראשון (להלן: הסכם הממון), שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 11.12.2011. בהסכם זה נקבע כי במקום הסעיף האמור בהסכם הראשון, ייקבע כי "... כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף". עוד נקבע בהסכם הממון כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד, לרבות היתרה שתיוותר בחשבון המשותף האמור לעיל, אם תוותר. לאחר פטירת האישה... יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה".
5. המנוח נפטר בשנת 2014. לאחר פטירתו הגישה האלמנה שלוש תביעות כנגד ילדיו, המבקשים. התביעה הרלבנטית לבקשה למתן רשות ערעור היא התביעה במסגרתה עתרה האלמנה לקבלת דמי השכירות המגיעים לה בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם הממון, לפיהן תקבל את מלוא דמי השכירות מזכויות המנוח בבניין לכל ימי חייה. ההליכים בין הצדדים עסקו כאמור גם בסוגיות נוספות, אך אלה אינן נוגעות למחלוקת מושא בקשה זו, ועל כן אין לנו צורך לעמוד כאן על מחלוקות אלה ועל ההכרעה בהן.
6. בבית המשפט לענייני משפחה טענו המבקשים כי ההוראה בהסכם הממון לפיה האלמנה זכאית לקבל לאחר פטירת המנוח את מלוא דמי השכירות, מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". מנגד טענה המשיבה, כי לפי הפסיקה יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה בצמצום, וכי מאחר שהמנוח לא הדיר יורש מירושתו, לא חלה על הסכם הממון המגבלה של סעיף 8. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוצאת דמי השכירות מנכסי העיזבון אינה סותרת את הוראת סעיף 8, ולכן האלמנה זכאית לקבל את מלוא דמי השכירות כפי שנקבע בהסכם.
7. בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים בשאלה הנדונה. דעת הרוב ניתנה על ידי השופט שילה, אליו הצטרפה השופטת רביד, בניגוד לדעתו החולקת של השופט שוחט.
השופט נ' שילה סקר בין היתר את הפסיקה והספרות באשר לסעיף 8 לחוק הירושה וליחס שבין הוראות סעיף זה להוראות בהסכם ממון שאושר על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). צוין כי עמדת הפסיקה מימים ימימה היא כי יש לתת פרשנות מצמצמת לסעיף 8 לחוק הירושה, וכי גישה זו אומצה אף בהצעת חוק הממונות, התשס"ו-2006. כן הוזכר פסק הדין בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3), 776 (1985), (להלן: ענין שי), בו קבע בית משפט זה כי "לא מן הנמנע ש'הסכם ממון' שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג" (שם בעמ' 782). כן נזכר פסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"ז 289/97 (י-ם) עיזבון המנוח אחירם נ' לונה (11.1.1999), (להלן: ענין אחירם), שם נקבע בין היתר כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה, בהיותו חוק ספציפי ומאוחר יותר, וכי שיקולי מדיניות משפטית ועידוד עריכת הסכמי ממון, תומכים אף הם במסקנה שיש לאפשר לבני זוג לקבוע במסגרת הסכם ממון, אף הוראות ביחס למה שיעשה ברכושם לאחר אריכות ימים ושנים.
עוד ציין השופט שילה את גישתו של פרופ' ש' ליפשיץ המבחין בין מצב של הענקת זכויות ליורש בהסכם ממון לבין מצב של הדרת יורש מירושתו. לגישתו, כשבן זוג מעניק רכוש שלו לאחר פטירתו לבת הזוג שנותרה בחיים, אזי מדובר בהוראה המגדירה את היקף העיזבון ולא הוראה הקובעת את זהות היורשים ולכן היא אינה סותרת את סעיף 8. מאידך צוין, כי גישה שונה לכאורה באה לידי ביטוי בהחלטה בדן יחיד של השופט הנדל בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.2012), (להלן: ענין פלוני).
בסיכום עמדתו קובע השופט שילה כי "במקרה דנן, שעה שלא הודר יורש מירושתו ונקבע בהסכם הממון ששכר הדירה מהבניין יועבר לאלמנה אחרי מות המנוח, לא מדובר בהוראה הסותרת את סעיף 8, היות שמדובר בהענקה בלבד. סעיף זה לא עוסק בחלוקת העיזבון ואינו סעיף ירושתי. הוא עוסק בהיקף רכושו של המנוח ולכן מדובר בסעיף ממוני שיש לו תוקף" (פסקה 18 לפסק דינו). לפיכך הגיע למסקנה כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בקביעתו לפיה ההוראה בהסכם הממון, המקנה לאלמנה את דמי השכירות באולמות למשך חייה, אינה סותרת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה והיא תקפה, ועל כן יש לדחות את ערעור המבקשים לענין זה.
השופט ש' שוחט הגיע למסקנה שונה. לדבריו, אכן בעוד דיני הרכוש הזוגי עוסקים בקביעת היקף העיזבון, דיני הירושה והצוואה עוסקים בחלוקת העיזבון, ואין מדובר בהתנגשות דינים אלא בהסדרים שיש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם, כפי שגם הובהר בענין פלוני. בהתאם לכך, מציין השופט שוחט כי מקובל עליו כי בהסכם ממון רשאים בני הזוג לקבוע איזון משאבים שונה מברירת המחדל שבחוק יחסי ממון, אשר יחול גם לעת פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג. כן מקובלת גם עליו האבחנה של פרופ' ליפשיץ, הנזכרת לעיל. ואולם, לדעתו ביישומם של עקרונות אלה במקרה הנדון יש כדי להוביל לתוצאה מעט שונה מזו שהגיע אליה השופט שילה. לגישתו, אין אמנם מניעה להענקה הדדית של נכסים בין בני זוג, גם לעת פטירה, במסגרת הסכם ממון, אך זאת רק בנוגע לנכסים בני האיזון של בני הזוג. לעומת זאת, "הוראה בהסכם ממון לפיה יעבור רכוש פרטי שאינו בר איזון, של מי מבני הזוג, לבן זוגו האחר, לעת פקיעת הנישואין עקב מוות של בן הזוג המעניק, תהא בטלה משום שהיא חורגת מעיקרון האיזון וכלליו ועניינה, בעליל, חלוקת עיזבון להבדיל מקביעת היקף העיזבון" (פסקה 8ג' לחוות דעתו). לדעת השופט שוחט ההענקה במקרה דנן היא מהסוג השני, ועל כן היא מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה ובטלה.
8. השופטת ע' רביד הצטרפה כאמור לעמדתו של השופט שילה, תוך שציינה בין היתר כי לדעתה, בניגוד לדעתו של השופט שוחט, אין בהסכם הממון משום "הענקה של נכס שאינו בר איזון", אלא רק את פירותיו של הנכס, שכן הנכס במקרה זה הם האולמות עצמם, השייך ליורשים בלבד וממשיך להיות שייך להם. מכאן שמדובר אך בהוראה ספציפית לעניין פירות נכס. "הדבר דומה לזכות מגורים לכל החיים, שנתן בן זוג למשנהו בדירת המגורים הרשומה ושייכת לבן הזוג המעניק, וזאת בהסכם ממון בלבד ולא בצוואה. הוראה שלטעמי יש מקום לכבדה".
הבקשה לרשות ערעור
9. בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות שונות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעסק כאמור בשורה של סוגיות ומחלוקות נוספות בין הצדדים, אשר לגביהן נדחתה הבקשה לרשות ערעור עוד בהחלטתי מיום 18.6.2020, משנמצא כי אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.
השאלה היחידה אשר לגביה הועברה הבקשה לרשות ערעור לדיון בפני הרכב הוגבלה ל"סיווג ההוראה שבהסכם הממון מושא הבקשה בנוגע להכנסות מדמי השכירות לאחר פטירת הבעל – לעניין סעיף 8 לחוק הירושה", שהיא גם הסוגיה היחידה בה נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. לענין זה נסמכים המבקשים על עמדתו של השופט שוחט, ועל טעמיו. כן נטען, כי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי מנוגדת להלכה שנפסקה, לגישתם, בבית המשפט העליון בענין פלוני הנזכר לעיל.
10. בתגובה מטעם המשיבה לבקשה נטען כי שאלת היחס שבין חוק יחסי ממון לחוק הירושה אינה מתעוררת כלל במקרה הנדון, היות שהנסיבות במקרה דנן אינן נופלות בגדר הוראות סעיף 8(א) או 8(ב) לחוק הירושה. נטען כי הסכמי ממון מהסוג עליו חתמו המנוח והמשיבה הם הסכמים שגרתיים הנחתמים ומאושרים מדי יום, במיוחד לגבי זכות מגורים של בן הזוג בדירת המגורים לכל ימי חייו, לאחר פטירת בן הזוג השני, ואין מדובר כלל ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", כאמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה. ובאשר לסעיף 8(ב) לחוק הירושה, נטען כי התחייבות המנוח בהסכם הממון לענין דמי השכירות אינה בגדר התחייבות לתת מתנה לאחר מות הנותן, כאמור בסעיף 8(ב), שכן ההוראה לגבי דמי השכירות אינה בגדר "מתנה", אלא היא חלק ממכלול הוראות בהסכם הממון שבין הצדדים. ומכל מקום, נטען כי גם אם מדובר ב"מתנה", הרי שזו הושלמה במעמד החתימה על הסכם הממון, או למצער עם אישור ההסכם על ידי בית המשפט, ואין מדובר במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). לענין זה צוין גם סעיף 11 לחוק יחסי ממון הקובע כי זכות שנקבעה בהסכם הממון מהווה התחייבות תקפה כבר במהלך חיי בני הזוג, וניתן לנקוט אמצעים לשמירתה. משמעות הדבר היא שהזכות עוברת לבן הזוג במועד החתימה על הסכם הממון.
11. בדיון לפנינו חזרה באת כוח המבקשים על עמדתה דלעיל, תוך שנטען כי ההצדקה למתן רשות ערעור היא שבית משפט זה "לא אמר את דברו לגבי מה מותר ומה אסור לכתוב בהסכמי ממון". נטען כי הוראת הסכם הממון לענין דמי השכירות נוגדת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה, שכן מדובר כאן למעשה במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). כן נטען כי ההכנסות מדמי שכירות של האולמות, מושא ההוראה שבמחלוקת, אינם פירות הנכס אלא נכס בפני עצמו, ועל כן הענקתו לעת פטירה סותרת את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה. מנגד, טען בא כוח המשיבה כי המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לקביעת הלכה בשאלות הכלליות הנוגעות לסעיף 8 לחוק הירושה. ולגופו של ענין חזר על טענותיו כי המקרה דנן אינו נופל כלל בגדרו של סעיף 8 לחוק הירושה, כמפורט לעיל. כן נטען כי יש חשיבות לשמר את הוודאות של הסדרים שעוגנו בהסכמי ממון שקיבלו את אישור בית המשפט, ועל כן יש למעט בהתערבות בהם
דיון והכרעה
12. לאחר עיון ובחינת טיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה הגעתי למסקנה כי אין מקום למתן רשות ערעור במקרה דנן.
שאלת היחס בין הסכמי ממון (כמו גם הסכמים אחרים) לבין סע' 8 לחוק הירושה אכן עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, שחלקן הגיעו לדיון בערכאות, לרבות בפסיקתו של בית משפט זה. ואולם עיון בפסק הדין קמא מעלה בבירור, כמפורט לעיל, כי למעשה המחלוקת בין שופטי המותב אינה מחלוקת משפטית-עקרונית בשאלת היקף תחולתו של סעיף 8 לחוק הירושה, והיחס בינו לבין חוק יחסי ממון, אלא אך מחלוקת באשר ליישום הדין במקרה הקונקרטי הנדון – האם יש לראות בהוראה הנדונה שבהסכם הממון שבין הצדדים כהוראה הקובעת את היקף העיזבון (כהכרעת הרוב), שאז לדעת הכל היא כשרה, או שמא מדובר בהוראה הנוגעת לחלוקת העיזבון (כדעת שופט המיעוט), שאז הוא סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה. ממילא אין פסק הדין מעורר סוגיה עקרונית כללית המצדיקה רשות ערעור, ואין זה המקרה המתאים לבירור סוגיות אחרות, שאינן מתעוררות בענייננו, הנוגעות ליחס שבין הסכמי ממון לפי חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה.
עם זאת, משהגענו הלום, אוסיף בקצרה הערות אחדות לסוגיה לגופה.
13. סעיף 8 לחוק הירושה, שכותרתו היא עסקאות בירושה עתידה, קובע כדלקמן:
"8. (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."
14. הגישה העקבית לאורך השנים בפסיקתו של בית משפט זה, ובפסיקת הערכאות קמא, וכן בספרות המשפטית הינה כי יש לפרש את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה בצמצום, מתוך מגמה להימנע מתוצאה של פסילה של הסכמים, ובעיקר הסכמי ממון בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון. כבר לפני כמעט יובל שנים עסק בית משפט זה בסוגיה זו וקבע כי "סעיף 8 (א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה" (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975). וראו גם: ד"נ 39/80 ברדיגו נ' פדרליין, פ"ד לה(4) 197, 214 (1981), להלן: ענין ברדיגו; ענין שי, בעמ' 783-782; וכן ענין אחירם, בעמ' 7-4).
הגישה המצמצמת קיבלה ביטוי ותמיכה גם בספרות המשפטית. ראו בין היתר: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 98-93 (1992), להלן: שילה-חוק הירושה; פנחס שיפמן "יחסי ממון בין בני זוג" קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה 126, 130-129 (שמעון שטרית עורך, תשל"ו); שחר ליפשיץ "הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות" הון משפחתי, א1' 33 (2014), להלן: ליפשיץ-הסדרה חוזית של יחסי ממון.