15. ההסבר המקובל לתכלית של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה הוא כי "המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו" (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974)). לא מעטים חולקים על הצידוק של מגבלה זו וטעמיה, וכפי שציין השופט ברק (כתוארו אז) בענין ברדיגו, "הנמקה זו אינה נקייה מספקות".
16. מכל מקום, הצורך בפרשנות "על דרך הצמצום המרבי" של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - נוכח תכלית ההוראה, ובהתחשב בפגיעתה בחופש ההתקשרות - מתחדד ומתחזק כאשר עסקינן בהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, אשר מסדיר בין היתר את יחסי הממון בין בני זוג לעת פקיעתם עקב מותו של בן הזוג, וקובע מסגרת חוקית להסדרת יחסי הממון בין בני זוג. החוק קובע כי הסכם כזה יהא בכתב (סעיף 1 לחוק), וכי הוא טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג, תוך שנקבע כי –
"האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."
אין ספק כי עריכת הסכמי ממון בין בני זוג הוא אמצעי חשוב להסדרת היחסים בין בני זוג, וקיים אינטרס ציבורי לעודד הסכמים כאלה לשם מניעת מחלוקות והתדיינויות. ומשהועלה הסכם כזה על הכתב, במצוות המחוקק, וניתן לו אישור בית המשפט או בית הדין, לאחר שנוכח "שבני הזוג עשו את ההסכם... בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו", קשה להלום כי הסכם כזה יוכרז בדיעבד כבטל נוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. בהתאם לכך גם נקבע במפורש בסעיף 148 לחוק הירושה כי "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו...".
וכך מסביר זאת פרופ' שילה:
"נדמה לי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שבעניין זה הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת מכמה סיבות: ראשית, מדובר בחוק מאוחר יותר, ואם אמנם ישנה סתירה בין החוקים, יש להעדיף את החוק המאוחר יותר. שנית, חוק יחסי ממון בין בני זוג דן בסוג מסוים ומוגדר מאוד מתוך כל סוגי הסכמי הירושה האפשריים, והסדר ספציפי עדיף על הוראה כללית בחוק אחר. שלישית, אין ספק שלכך התכוון המחוקק... סוג של הסכם כגון זה שבחוק יחסי ממון בין בני זוג נראה בעיניו כדבר טוב ומועיל. אולם המקום המתאים להסדיר בחוק הסכם כזה איננו בחוק הירושה, אלא בחוק ספציפי המיוחד לו, שנחקק שנים מספר לאחר מכן...
זאת ועוד, הסכם ממון לפי החוק שונה מהסכמים אחרים מהם חשש מחוקק חוק הירושה, חששות שהביאוהו לקביעה שבסעיף 8 לחוק הירושה. הסכם ממון איננו הסכם פרטי בין צדדים... הסכם ממון הוא גם בעל תכונות מיוחדות הבאות למלא את אותם התפקידים שממלאות ההוראות הצורניות הטכניות של צוואות ולמסד את ההסכם... לכן, מבחינת הרציו העומד מאחורי הוראות סעיף 8, אין סיבה או טעם לצמצם את אפשרויות עריכת הסכמי ממון בין בני זוג במתכונתם על־פי קביעות חוק יחסי ממון בין בני זוג" (שילה-חוק הירושה 98-97).
17. אציין עוד, כי בימים אלה ממש (30.3.2021) פורסם תזכיר חוק הירושה (תיקון מס' ...), התשפ"א-2021, הכולל שורה של תיקונים משמעותיים בחוק הירושה, "שנועדו להתאים את חוק הירושה למציאות החיים המשתנה ולהתפתחות המשפטית שחלה בארבעים השנים האחרונות מאז חקיקתו". כמצוין בדברי ההסבר, התזכיר מבוסס על המלצות ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל, שמונתה בשנת 1999 להכנת פרק הירושה בקוד האזרחי ("חוק הממונות"). תזכיר חוק זה כולל את עיקר ההמלצות ועדת טירקל, "תוך שינויים מסוימים המתחייבים משינויי העתים".
בין השינויים לחוק הירושה הכלולים בתזכיר החוק נכללת גם ההצעה להחלפת נוסחו הנוכחי של סעיף 8 לחוק. הנוסח המוצע החדש קובע כדלקמן -
"במקום סעיף 8 לחוק יבוא:
איסור התחייבות לגבי ירושה בעתיד 8. (א) פעולה משפטית שבה מתחייב אדם להקנות נכס לאחר, ופטירתו של המתחייב מהווה תנאי או מועד להקניה, לרבות התחייבות לעשות צוואה או להימנע מלעשותה - בטלה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, על יצירת נאמנות ועל מסמך בכתב שנערך כאמור בסעיף 20 שהמתחייב ציין בו במפורש, כי הוא נערך לפי הוראות הדין הדתי הנוגע לעניין."
הנוסח החדש המוצע של סעיף 8 מחריג אפוא במפורש הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. החרגה זו מוסברת בדברי ההסדר להוראה זו כך -
"הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, המגבילה את הזכות לעשות עסקאות בירושה, נבחנה רבות בספרות ובפסיקה. בבסיסה של ההוראה קיימת העדפה ברורה של חופש הציווי של המוריש, במובן זכותו להורות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו וזכותו לשנות מהוראות אלה עד מותו, על פני חופש החוזים. מוצע לשמור על העדפה זו בכפוף לחריגים...
בסעיף קטן (ב) מוצע להכליל שני חריגים לעקרון האוסר על הגבלת חופש הציווי. חריג אחד נוגע להסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון, אשר יכול להתייחס גם למצבם של נכסים בעת פטירת אחד מבני הזוג שעשו את ההסכם. בחתימת ההסכם נוצר אינטרס הסתמכות אצל הצדדים לו, אינטרס שעלול לכבול את המצווה להתחייבויותיו. ואולם, בניגוד להסכמים אחרים, הסכם ממון מכסה ביתרונותיו על הפגם שבכבילת שיקול הדעת ועל כן נמצא כי ראוי, בהקשר זה, לקדם את עיקרון חופש החוזים על פני איסור כבילת שיקול הדעת. כך, פעמים רבות, תוכל הוראה בהסכם ממון שתתייחס לעת הפטירה של מי מבני הזוג, לתמרץ את הצדדים להגיע להסכם ולפתור סכסוך ממושך. ועוד, הואיל והדרישות הצורניות לגבי כריתת הסכם ממון הן קשיחות למדי, החשש כי הפעולה המשפטית תיעשה בהיסח הדעת, מתמעטת..." (ההדגשה אינה במקור – מ.מ).
18. אינה מקובלת עלי הערת השופט שילה בפסק הדין קמא, לפיה "המצב המשפטי בנושא זה השתנה" בהחלטת השופט הנדל בבע"מ 7468/11. ראשית, אין מדובר בהלכה אלא בהחלטה שניתנה בדן יחיד, אשר דחתה בקשה לרשות ערעור תוך הערות שהן בגדר אמרת אגב. ההחלטה גם התייחסה להסכם אשר כלל הדרה של יורשת ואשר לא אושר על ידי בית המשפט או בית הדין. ושנית – וזה עיקר – בהחלטתו של השופט הנדל אין משום הסתייגות מהפסיקה הקודמת והצגת גישה שונה בסוגיה זו, אלא אך הערות הבהרה בנוגע ליחס שבין הסכמי ממון לבין הוראות חוק הירושה, וכדבריו:
"יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר – מהו תוכן העיזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העיזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם..." (פסקה 4 שם).
אכן, נקודת המוצא בבחינת היחס שבין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה אינה של התנגשות דינים, אלא שיש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר "באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם", כלשון השופט הנדל. ואולם זאת מתוך מגמה של "צמצום מרבי" של המצבים בהם ייפסל הסכם ממון בעילה של סתירה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. האבחנה בין הסכם המשפיע על היקף העיזבון לבין הסכם הקובע את שייעשה בעיזבון, עשויה לעורר לא פעם קושי לא מבוטל בסיווג, ובצדק ציין פרופ' שילה כי "החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עיזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העיקרון המופשט על מסכת העובדות" (שילה-חוק הירושה 97-96). במקרים כאלה תבוא לידי ביטוי המגמה לפיה יש לנקוט בדרך של "פרשנות מקיימת" של הסכמי הממון שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, ולהימנע ככל הניתן מביטול הסכם ממון או הוראה בו בעילה של סתירה לחוק הירושה.
ובחזרה לענייננו -
19. כאמור לעיל, איני סבור כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן המחלוקת בין חברי המותב קמא אינה בפרשנות הדין ובעקרונות החלים - לגביהם קיימת תמימות דעים - אלא מתמקדת כאמור בשאלת יישום הדין בנסיבות המקרה הקונקרטי הנדון. המחלוקת בין שופטי המותב בבית המשפט קמא אינה אפוא מחלוקת משפטית-עקרונית כללית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי".
20. אוסיף עם זאת, להנחת דעת המבקשים, כי גם אילו דנו בבקשה לרשות ערעור כבערעור, מסקנתי הייתה שיש לדחות את הערעור.
ענייננו בהסכם ממון בכתב שאושר פעמיים על ידי בית המשפט, בשנת 1998 ובשנת 2011. המדובר בהוראה בהסכם שעסקה בדמי השכירות המתקבלים מהשכרת האולמות שהיו בבעלות משותפת של המנוח והמשיבה, אשר קבעה, בנוסח ההסכם שאושר בשנת 2011, כי "כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף"; כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד"; וכי "לאחר פטירת האישה... יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה".
אין מדובר אפוא ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", האסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר את הוראת סעיף 8. ההסכם דנן אינו מעביר את הזכות להימנות בין היורשים למי שאינו יורש על פי דין, וההסכם גם אינו מדיר יורש (ענין יקותיאל; שילה-חוק הירושה 93; ליפשיץ-הסדרה חוזית של יחסי ממון),
כנזכר לעיל, בהליכים בבית המשפט למשפחה ובבית המשפט המחוזי, כמו גם לפנינו, לא טענו המבקשים כי מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", במובן סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא טענו לבטלות ההוראה הנדונה בהסכם הממון בהסתמך על סעיף 8(ב) לחוק הירושה, האוסר "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן". לטענתם, המשך קבלת דמי השכירות על ידי המשיבה לאחר מות המנוח מהווה מתנה אסורה לפי סעיף 8(ב). ואולם, טענה זו לוקה בשניים: ראשית, לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך כי מדובר במתנה, היינו "הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968). המדובר בהוראה במסגרת הסכם ממון בין בני זוג, הכולל הוראות שונות והתחייבויות הדדיות שונות של הצדדים. הסכם ממון הוא תולדה של מו"מ שמתנהל בין בני זוג, ושל שיקולים שונים של בני הזוג, אשר בסופם מגיעים הם להסכמות כיצד יאוזן רכושם, ואין מקום לבודד הוראה אחת מתוך ההסכם ולהצביע בה על מרכיב של "מתנה" כביכול. שנית, סעיף 8(ב) עניינו במתנה שתוקנה למקבל "רק לאחר מותו של הנותן", בעוד במקרה דנן מדובר בהסכם עם תחולה מיידית-אקטיבית, לפיו דמי שכירות הוקנו למשיבה עם חתימת ההסכם, שנים קודם לפטירתו של המנוח. מכל מקום, אציין כי בעקבות הערותינו בדיון חזרה בה באת כוח המבקשים מהטענה כי מדובר במתנה (עמ' 8 לפרוטוקול), וריכזה טענותיה בהסתמך על נימוקי השופט שוחט.
21. סיכומם של דברים: ענייננו אפוא בהסכם ממון העוסק בהכנסות שכירות מנכס (האולמות בבעלות משותפת של בני הזוג) בעת חייהם המשותפים של בני הזוג, ואשר מסדיר גם את המשך ההנאה מפירות הנכס לאחר מותו של בן הזוג. בצדק ציינה השופטת רביד שהמקרה דנן אינו מחייב הכרעה בשאלות שונות שעוררו חבריה למותב, שכן במקרה הנדון מדובר אך בפירות הנכס, ואילו הנכס (האולמות עצמם) עברו ליורשים בלבד, וכי הדבר דומה להוראה רווחת בהסכמי ממון בדבר הענקת זכות מגורים לכל החיים לבן הזוג, או לקביעה בהסכם ממון של מזונות מן העיזבון לבן זוג, דבר שאליבא דכולי עלמא הוא אפשרי.
מקרה זה אינו מצריך הכרעה בסוגיות עקרוניות כלליות. הסכם הממון הנדון, אשר אושר על ידי בית המשפט, אינו מעורר כאמור שאלה של התנגשות עם הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, ואף ככל שהיה ספק, מן הראוי היה, מהשיקולים שפורטו לעיל, ליתן לו תוקף.
22. אשר על כן אציע לחבריי כי נדחה את הבקשה לרשות ערעור, ובנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות.
ש ו פ ט
הנשיאה א' חיות:
אני מסכימה.
ה נ ש י א ה
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז.
ניתן היום, א' באייר התשפ"א (13.4.2021).
ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט