פסק הדין בערעור ביחס לקבילות הודאותיו של המבקש ומשקלן
23. מכיוון שהתוודות המבקש והודאותיו הן הבריח התיכון שעליו נשענה המשיבה במסגרת ההליך, הוקדש חלק ניכר מפסק הדין בערעור לניתוח התוודותו והודאותיו המפורטות (הדבר נעשה בעיקר בפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר, אשר כתב כאמור את חוות הדעת המרכזית, אף שהוא ראה לנכון, בסופו של דיון, לזכות כאמור את המבקש מחמת הספק).
--- סוף עמוד 18 ---
חברי ההרכב כולם מצאו כי התוודותו והודאותיו של המבקש – בפני המדובב, בפני החוקרים, ובמסגרת השחזור – הן בעלות משקל פנימי רב, מכילות מידע מוכמן למכביר, ומתיישבות עם ממצאים שונים שנמצאו בזירת הרצח, וכי יש בכל אחת מראיות אלו משום נדבך העומד בפני עצמו, כאשר בכולן מתקיימת עקביות לגבי מרבית הפרטים. על אף שעמדת המיעוט מפי השופט י' דנציגר גרסה כי יש לייחס משקל מסוים לאי-דיוקים שנפלו בגרסת המבקש, שיש בהם כדי לעורר ספקות – עמדת הרוב אימצה למעשה חלקים נרחבים ממסקנותיו של השופט י' דנציגר בכל הנוגע לקבילות ההודאות ומשקלן. כפי שמציין השופט י' עמית בחוות דעתו:
"מצאתי עצמי מצטרף לחלקים ניכרים מפסק דינו של חברי, ובאופן פרדוכסלי-משהו, דווקא לאחר שקראתי את פסק דינו, ובעיקר את הניתוח הדקדקני והמפורט של ההתוודות בפני המדובב, השתכנעתי עוד יותר כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעתו של המערער על כנה" (בפיסקה 5 לחוות דעתו).
ההסכמה בין כל שופטי ההרכב ניכרת גם לגבי מרבית הפרטים המוכמנים שנכללו בדבריו של המבקש, כאשר עמדת הרוב מצאה להשיג ולהעיר רק לגבי נקודות המחלוקת שנפלו בין השופטים (ראו למשל: בפיסקאות 5 ו-68 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
24. בכל הנוגע למישור הקבילות – השופט י' דנציגר הרחיב בניתוח טענות המבקש, לרבות באשר לאפשרות כי ההתוודות וההודאות שמסר המבקש הן הודאות שווא, ולגבי ההיתכנות, כפי שטענה ההגנה, כי גירסת המבקש ניתנה מתוך פיתוי והשאה, ובעקבות לחצים שונים ותחבולות שהופעלו עליו מצד החוקרים והמדובב ארתור, תוך הפרת זכות ההיוועצות שלו בעורך דין. בצד זאת, נדונה באריכות האפשרות כי פרטי מידע מוכמנים כביכול שנמסרו על-ידי המבקש – הובאו לידיעתו בדרכים שונות, לרבות: באמצעות פרסומים שראו אור בערוצי התקשורת השונים, או שנאמרו לו מפי חוקרי המשטרה עצמם. בהקשר לכך נקבע בדעת הרוב כי האמצעים הפסולים, להם טענה ההגנה (והמבקש אף שב והעלה טענות אלה גם בבקשה שלפני) בדבר הפרת זכות ההיוועצות, פיתוי והשאה, וכן לחצים פסולים – לא פגעו בחופש הרצון של המבקש, או בטוהר ההליך השיפוטי במידה המצדיקה את פסילת ההתוודות, או ההודאות, בשים לב למכלול נסיבות המקרה (בחוות דעת המיעוט של השופט י' דנציגר אמנם נקבע כי בכל הנוגע לדרכי פיתוי והשאה – התקיימה בעייתיות מסוימת באופן התנהלותם של