--- סוף עמוד 19 ---
החוקרים, אולם גם הוא לא מצא כי יש לייחס לכך משקל במישור קבילות ההודאות – ראו: פיסקה 86 לחוות דעתו).
25. באופן פרטני, נמצא כי משקלה של ההתוודות בפני המדובב הוא רב. לעמדת השופט י' דנציגר (שאליה הצטרפה גם דעת הרוב), לא נמצא כי נפל פגם מכביד בפרשיית ההתוודות של המבקש בפני המדובב, למן מעצרו של המבקש וחקירותיו במשטרה, ועד להודאה שמסר, לראשונה, בפניו. בתוך כך, תואר כיצד המדובב רכש את אמונו של המבקש, עד אשר המבקש ניאות לגולל באזני המדובב את דרך ביצוע הרצח: כיצד נתקל ב"ילדה בקומה הראשונה והלך אחריה לכיוון השירותים, שם רצח אותה בסכין שברשותו וברח, וכי לא אנס אותה בהינתן 'שהיה צריך לברוח מהר'". מעבר לכך המבקש התוודה בפני המדובב כי עשה טעות כאשר לא ניקה טיפות דם שטפטפו מלהב הסכין בשירותי הבנים (שם אכן נמצאו לאחר מכן טיפות דם), ותיאר כיצד זרק את מכנסיו "כדי לא לקחת סיכון שיתגלה" וכן את להב הסכין; המבקש אף ציין כי הוא מאמין שדרך על הדם בשירותים, אולם היה סבור שנעליו נקיות.
נוסף לכך, הודגש הפירוט הרב שמסר המבקש לארתור (המדובב): באשר לאופן ביצוע הרצח – כיצד שיסף את גרונה של המנוחה, תוך שהוא מגלה בקיאות בשני כלי הדם המרכזיים העוברים בצוואר. כמו כן צוין שהמבקש סיפר לארתור שהוא למד להרוג בסכין מספר לוחמה של הקג"ב, שאותו השיג וקרא באינטרנט, ואף הודגש שהמבקש ביצע שחזור "יבש" על המדובב, כדי להדגים כיצד ביצע את הרצח.
26. שופטי ההרכב הסכימו כולם כי לכל אורך התוודותו בפני המדובב – המבקש דיבר "בשני קולות", תוך שאת ההתוודות הוא עשה בלחש, ואילו בקול רם אמר כי הוא "נקי" וכי הוא מקווה שבית המשפט יקבע את חפותו (על תיאור ההתוודות בפני המדובב ראו: פיסקאות 98-96 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר; על משקלה הפנימי הרב של התוודות זו – ראו: פיסקאות 11-7 לחוות דעתו של השופט י' עמית).
בית המשפט קבע איפוא בערעור, על דעת כל חברי ההרכב, כי אותו דיבור "בשני קולות" נעשה באופן אותנטי, וכי אף התחקות אחר הדינמיקה שהובילה למעמד ההתוודות מלמדת כי בחירתו של המבקש להודות בפני ארתור מקורה בנקודת מפנה שחלה ביחסי האמון בין השניים.
נוסף לכך, נקבע כי ההסברים המאוחרים שמסר המבקש בחקירה ובעדות ביחס להתוודות זו (כדי לנסות ולחזור בו מהדברים) – אינם משכנעים, ואינם מתיישבים עם
--- סוף עמוד 20 ---
טענתו בחקירה כי הודה "מאחר שהשתכנע כי אכן רצח את המנוחה וכדי לקבל הקלה בעונשו" (וראו את ניתוחו המפורט של השופט י' דנציגר בעניין זה בפיסקאות 106-100 לחוות דעתו). לעמדת השופט י' עמית, התוודות זו של המבקש בפני המדובב היא לבדה בעלת משקל רב, אשר בצירוף עם יתר הראיות (שיפורטו להלן), מבססת היטב את הרשעתו. ראוי להביא כאן דווקא מדבריו של השופט י' דנציגר, אשר חרף התוצאה הסופית של הזיכוי מן הספק, שאליה הגיע, ראה בהתוודות הנ"ל כראיה בעלת משקל פנימי גבוה. כך, למשל, הוא קבע בהקשר זה כדלקמן: