"בחינת הודאתו של המערער לארתור מובילה למסקנה ברורה בדבר משקלה הפנימי הגבוה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לפנינו תיאור סתמי, "רזה" של הדברים, כי אם הודאה משופעת פרטים, קטנים כגדולים, מלווה בהדגמות ובהמחשות. המערער פרש לפני ארתור את עיקרי השתלשלות האירוע, האופן שבו שיסף את גרונה של המנוחה, המניע כביכול למעשה והתחושה העומדת ברקע לו, האופן שבו ניקה את הראיות לאחר מכן וחששותיו והערכותיו לגבי הימצאות ממצאים מפלילים נגדו. תיאורו לא היה מילולי בלבד אלא לווה בהדגמות והמחשות, לרבות פירוט כלי הדם המצויים בצוואר והמיקום המדויק שבו יש לפגוע על מנת להביא להרג מהיר של הקורבן, למיטב ידיעתו של המערער. ההודאה משובצת בשני פרטים מוחשיים מאד, החורגים מהפרטים "המתבקשים" או "החיוניים" למתן הודאה ביחס לאירוע שכזה: התייחסותו של המערער, מיוזמתו, להסתרת האוזניות בחולצה על מנת שלא תתלכלכנה בדם – פרט שולי ביותר, שהמאזין להודאה לא היה מעלה בדעתו בהכרח; ודריכתו בדמה של המנוחה – פרט גרפי ומוחשי, שעשוי להסגיר או ללמד על התנסות או חוויה ממשית ובלתי אמצעית. גם עיסוקו של המערער בטעויות אפשריות שעשה (אמר לחוקרים שלא היה אונס; לא ניקה את טיפות הדם בשירותי הבנים), הפירוט שסיפק בנוגע לניקוי וטשטוש הראיות (זריקת המכנסיים ולהב הסכין למקום בו שופכים בטון כל יום) והערכותיו לגבי הממצאים בזירה (הנעליים, החולצה וידית הסכין תהיינה נקיות מדמה של המנוחה) הם בעלי נופך מפליל ואינם "מתחייבים" מההודאה. ועוד, המערער תיאר לארתור במידה מסוימת גם את תחושותיו במהלך ביצוע הרצח – מיאוס ופחד, ולאחריו – "לחץ" פנימי בעקבות המעשה. לכך יש להוסיף כי הודאתו היא קוהרנטית, בעלת היגיון פנימי ועקבית בעיקרה, למעט בהתייחסותו לשאלה מדוע בחר לרצוח דווקא את המנוחה, שיתכן שכלל אין לה תשובה ברורה" (בפיסקה 100 לחוות דעתו).
--- סוף עמוד 21 ---
27. ביחס להודאה הראשונה בפני החוקרים, שניתנה בתאריך 19.12.2006, מצא בית המשפט, בדעת הרוב, כי זו עומדת, מבחינת הרף הראייתי, על רגליה שלה, ובתוכנה היא תואמת במידה רבה את הדברים שמסר המבקש לארתור, אך בגירסה מפורטת יותר. במסגרת חקירה זו, אף נמסרו פרטים שונים לגבי ביצוע הרצח וביחס לדרך ההימלטות מתא השירותים, אשר תאמו בחלקם לממצאים בזירה. כך, למשל, המבקש מסר כיצד דקר את המנוחה (בשיסוף גרונה, אך גם בדקירה בידה), וכן מסר מספר גרסאות לגבי דרך יציאתו מתא השירותים, אף שבתחילה טען כי רק סגר "קצת" את הדלת. עמדת הרוב מצאה כי בדומה להתוודות בפני המדובב, הסתירות והחוסרים בפרטים אלה נובעים מניסיונו של המבקש "לרקוד על שתי חתונות", ולצד מסירת עיקרי גרסתו, הוא ביקש "להכין את הקרקע לטענה של אי-שפיות זמנית" (פיסקה 12 לחוות דעתו של השופט י' עמית).