כפי שציין השופט י' דנציגר, קיימת גם אפשרות שלישית – על פיה הרצח בוצע על ידי שני שותפים, כאשר הראשון הותיר את העקבות על מכנסי המנוחה והשני הותיר את שלוש העקבות הנוספות, אולם "תרחיש זה לא נטען, הוא ספקולטיבי לחלוטין ולכן אין להידרש לו" (ראו: פיסקה 298 לחוות דעתו).
--- סוף עמוד 83 ---
143. ואכן, השופט י' דנציגר סבר כי עקבות הנעליים הזרות בתא השירותים, שהן אחד הממצאים הפורנזיים הבודדים שנמצאו בזירה, מעוררות ספק, אשר ביחד עם קשיים נוספים שהתבררו – מחייבים את זיכויו של המבקש מחמת הספק, וכך אמר:
"איני סבור כי ניתן להסתפק בהשערה זו ולפטור את עצמנו מהמשמעות הראייתית של ראיה פורנזית זו, בהתחשב במשאבים ובמאמצים שהשקיעה המשיבה באיתור האדם בעל העקבות. יתרה מזאת, גם בעניין זה העלה חברי השערה שלא נטענה על ידי הצדדים, לא נדונה בבית המשפט המחוזי ואף עומדת בניגוד לטענות המשיבה עצמה. חברי הטיל ספק בקביעה כי העקבות הזרות יוצרות מסלול יציאה מהתא, קביעה שלה מסכימה המשיבה, והעלה השערה לפיה מדובר בעקבותיו של מי שנתלה על האסלה מעל המנוחה (ראו פסקאות 54-53). אין לי אלא להפנות לדבריי שלעיל, שנכתבו בהתייחס ללהב הסכין. אוסיף כי חברי עצמו ציין ש"אכן, אין ענייננו בהוכחה לגבי מקור טביעות הרגליים בתא השירותים, אלא בניחוש ובהשערה ובהיגיון, אך בהשערה סבירה שיש בה כדי להחליש עד מאוד את עוצמת הראיה היחידה שניתן לזקוף בצד 'הזכות' של המערער" (פסקה 55). אכן, לא מדובר בהוכחה אלא בניחוש ובהשערה. אשר להיגיון – ניתן להתווכח עד כמה ניתן להפליג למחוזות ההיגיון בהיעדר ביסוס ראייתי ממשי, כשעוסקים אנו בדין הפלילי.
[...]
סבורני כי לא ניתן להתעלם מכך ששאלה זו נותרה פתוחה ולא עלה בידי המשיבה לספק לה מענה ברור, חרף המאמצים שהשקיעה בניסיון לברר למי שייכות עקבות אלה. נותרנו אפוא עם ראיה אובייקטיבית, שאינה שנויה במחלוקת, הקושרת אדם אחר, אלמוני, לזירת הרצח. כידוע, אין בהודאותיו של המערער התייחסות שעשויה להסביר קיומה של ראיה זו. אני סבור אפוא כי בראיה זו יש כדי לגרוע ממשקל ההודאות" (פיסקה 299 לפסק דינו; השוו: ע"פ 3751/11 אבו טראש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקאות 50-44 (02.09.2012)).
144. יחד עם זאת, עמדת הרוב היתה, כאמור, כי אין בתעלומת עקבות הנעליים הזרות "כדי לדחוק את המערער אל שטח הזיכוי, ואפילו לא לקרבו אל קו הגבול". אמנם, כפי שצוין לעיל בתיאור פסק הדין בערעור, השופט י' עמית סבר לעניין עקבות