"קביעת מהימנות המומחים ומשקל חוות הדעת אינה צריכה להתברר במסגרת הליך זה של בקשה למשפט חוזר. לעת הזו, די בכך שחוות הדעת מגלות אמינות לכאורית ועומדות במבחני הקבילות, כך שתוכלנה לשמש במשפט עצמו. בחינה יסודית ומעמיקה של חוות הדעת תוכל להתקיים רק בערכאה דיונית, אשר בידיה הכלים להעריך מהימנות עדים, מקצועיות מומחים ומשקלן של ראיות [...] במסגרת הבקשה למשפט חוזר, אין כל דרך להעריך את משקלן של חוות הדעת של המומחים מטעם המבקש ואת חוות הדעת העדכניות של פרופ' היס מטעם המשיבה. ההכרעה במחלוקת המומחים, שניכרה היטב בחוות דעתם, היא עניין למשפט החוזר עצמו" (שם, בפיסקה 35; ההדגשות הוספו – ח"מ).
--- סוף עמוד 91 ---
156. מנגד, אין במסקנתי האמורה כדי ללמד כי אכן הצדק הוא בהכרח עם המבקש, וכי העמדה שהוצגה בחוות הדעת מטעמו היא בעלת מהימנות כה גבוהה, שיש בה כדי להביא בוודאות לזיכויו. כפי שתואר לעיל, כדי שחוות דעת מומחה תהיה בעלת משקל ממשי במסגרת הליך של בקשה למשפט חוזר, עליה לגלות "אמינות לכאורית" בלבד. דומני כי מכלול הנתונים הנוגעים לעקבות הנעליים הזרות שהובאו לעיל, מלמדים כי אמינות לכאורית כאמור – אכן הוכחה לצורך ההליך שלפניי. יפים בהקשר זה דבריו של השופט א' לוי בפרשת שוורץ:
"אין לדעת אם אותן חוות דעת תעמודנה במבחן החקירה הנגדית או במבחנים אחרים המשמשים בהערכת חוות-דעת מפי מומחים; אין לדעת – אף אם יתקבלו חלקם של הממצאים הקבועים בחוות-הדעת מטעם המבקש – מה ערך פרובטיבי יש לאלה, אם בכלל, בהתחשב במכלול הראיות ששימשו בהרשעתו. כל שניתן לומר הוא כי מרגע שנוצרו – ובפרט בהינתן אופיים הקונקלוסיבי של ממצאיהן – ובהיעדר יכולת אפקטיבית לקבוע ממצאים בדבר מהימנותן, לא ניתן להתעלם מהן, או לפטרן בלא בחינה" (שם, בפיסקה 16).
157. כפי שציינתי לעיל, השופט י' דנציגר בפסק הדין בערעור סבר כי לנוכח הקשיים הכרוכים בראיה מסוג של טביעת נעל, לא ניתן להתבסס על טביעת הנעל שנמצאה על מכנסי המנוחה ברף הנדרש בפלילים. לעומתו, השופט י' עמית קבע כי השוואת טביעות נעל היא עניין של מומחיות ולא של מדע, ועל כן הוא הסתייג מפסק דינו של השופט נ' הנדל בעניין מצגורה, שכן, לשיטתו, הקשיים שהוצגו שם יוצאים מנקודת הנחה שמדובר במדע. השופט צ' זילברטל הותיר שאלה זו בצריך עיון.
158. מבלי להיכנס לעומקם של דברים ולקבוע מסמרות – דעתי נוטה בעניין זה להשקפתו של השופט י' עמית. יחד עם זאת אציין כי השופט י' עמית התבסס על ראיה של טביעת נעל לחובת המבקש, בקובעו כך: "טביעת הנעל, כשלעצמה ובבדידותה, מהווה לכאורה ראיה מכרעת בערעור זה" (בפיסקה 49 לפסק דינו; ההדגשה במקור). בהחלטתי כאן, לעומת זאת, הראיות הכרוכות בטביעות הנעליים (בעיקר ביחס לעקבות הנעליים הזרות) משמשות דווקא כראיות מהותיות לזכות המבקש (זאת למצער בכל הנוגע לביסוס עילה שהעלה – לעריכתו של משפט חוזר), שכן סוגיית נזילת הדם על העקבה הזרה, שמוסכם כי איננה שייכת למבקש – היא בליבת הדברים פה.