חריג ההפרדה הרכושית ומורכבות המצב המשפחתי
25. אחת ההצדקות שניתנו בעניין שלמי לחריג ההפרדה הרכושית, היא שפרשנות תכליתית של כלל היחידה המשפחתית צריכה להיות "מותאמת למציאות החיים של תאים משפחתיים "מורכבים"" (פסקה 49 בפסק דינו של השופט דנציגר, וראו גם פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז). כך, למשל, כלל היחידה המשפחתית אינו מעורר קושי, במקרה הרגיל, כשמדובר בנישואים ראשונים של שני בני זוג צעירים, אליהם הם מגיעים מבלי שלמי מהם יש נכס מקרקעין כלשהו, אך הוא עשוי לעורר קושי משמעותי יותר בנישואים מאוחרים, כאשר לאחד מבני הזוג, או לשניהם, רכוש דלא ניידי שצברו במהלך חייהם בנפרד. מכאן היו שהסיקו כי ראוי לצמצם את חריג ההפרדה הרכושית כמתייחס למצבים משפחתיים מורכבים, ולהימנע מהחלתו על תאים משפחתיים "רגילים" (ראו, למשל, דעת המיעוט בפסק דינה של ועדת הערר באחד משני הערעורים שלפנינו, ו"ע 16836-03-17 רוזנבוים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] עמ' 15 (30.1.2019) (להלן: פסק דין ועדת הערר)). גם לגישה זו אינני רואה בסיס.
26. אכן, ניתן להניח כעניין אמפירי, כי הפרדה רכושית נפוצה יותר במשפחות "מורכבות" מאשר בתאים משפחתיים "רגילים". ואולם, המבחן המשפטי להחלת חריג ההפרדה הרכושית איננו יכול להיות תלוי בשאלה אם מדובר בנישואין ראשונים או שניים, בגילם של בני הזוג, או בפערים הכלכליים ביניהם. מרגע שהוכר החריג בפסיקה, יש לפרשו באופן שוויוני ביחס לכלל המצבים בהם מתקיימת הפרדה רכושית הנשמרת הלכה למעשה, והמסייגת את תחולת כלל היחידה המשפחתית. מכאן, שגם בעניין זה אין כדי להצדיק הימנעות מיישום חריג ההפרדה הרכושית.
סיכום ביניים
27. המסקנה העולה מהדיון עד לשלב זה היא שאינני רואה הצדקה לסטות מההלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה בעניין פלם ובעניין שלמי, ומההכרה שניתנה בהם לשני חריגים נוספים שיצרה הפסיקה לכלל היחידה המשפחתית (בנוסף לסייג המגורים בנפרד ולסייג הקטין שנישא, בהם הכיר המחוקק) – חריג המטען ההיסטורי וחריג ההפרדה הרכושית. ויובהר שוב, לו היה ענייננו המקרה הראשון בו נדרש בית משפט זה לפרשנות כלל היחידה המשפחתית, יתכן שהיה מקום לעשות כן בדווקנות, ברוח גישתו של השופט ריבלין בדעת הרוב בעניין עברי, ובדעת המיעוט בעניין פלם. עמדה זו הייתה מבטיחה החלה רחבה של כלל היחידה המשפחתית, ומטילה בכך את "קנס הנישואין" המגולם בו על כלל המשפחות, בגדר "צרת רבים – חצי נחמה". ואולם, משאין אנו נמצאים בארץ לא נודעת, אלא בתחום שנחקר ונבחן בפסיקה, אינני רואה מקום לבחינה מחודשת של החריגים לתחולת כלל היחידה המשפחתית, תוך התעלמות מפסיקה שזה לא מכבר ניתנה. כך, במיוחד, בשים לב לקושי הטמון לדידי בכלל היחידה המשפחתית, ובבחירתו להטיל קנס על התא המשפחתי, במקום לעודדו ולתמרצו, בגדר "קח לך בן זוג, ובנה עמו בית".
מהכלל אל הפרט – המקרים שלפנינו בראי ההלכות שנקבעו בעבר