40. ויובהר, העובדה שבמציאות זוגית נתונה, יתכן כי במישור העובדתי, להתנהגותם של בני הזוג תהיה נפקות לעניין מועד הקרע לעניין איזון המשאבים או לעניין שאלת השיתוף בנכס ספציפי, אין משמעותה עירוב של שיקולי "אשם" או "האשמה". נשער בנפשנו סיטואציה שבה אחד מבני הזוג (לצורך הדוגמה – הבעל) הסתיר מבת זוגו במשך שנים נכסים, עסקים, או הכנסות; ניהל מערכת יחסים "כפולה"; מעל באמונה של בת זוגו באופן בוטה; וכיו"ב כהנה וכהנה – כלום אין בהתנהלות זו כדי להשפיע על מועד הקרע? על שאלת השיתוף בנכס ספציפי מלפני הנישואין הרשום על שמה של בת הזוג? איננו צריכים רק לשער בנפשנו, משום שהמציאות עולה על כל דמיון. ויפים בהקשר זה הדברים שנאמרו מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בבע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.2015):
"טו. [...] האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב-הבעל, להיות "נפקד נוכח" בביתו תוך שהאשה משלימה עם מצב עגמומי זה [...]. מצב כזה מן הסתם אינו שכיח מאוד, אך אין – גם על פי השכל הישר – להתעלם מקיומו ומקיום מצבים דומים לו של יחסים "מן הצד", יחסי פילגשות וכדומה. לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שויונית, בשונה מן המצב ה"רגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון [...]. אוסיף, כי ייחוד מערכת היחסים גם משליך על מועד הקרע, שאף לגביו אין לקבוע אמות - מידה נוקשות אלא לבחון כל מקרה לגופו.
טז. בהקשר זה אציין כי בניגוד לטענתה של המבקשת שמינוח השיתופיות המוחלשת, או השיתופיות לשיעורין, מטיל "אשמה" ובענייננו בה, הנה במישור האזרחי – להבדיל מן המציאות הקונקרטית - עובדתית ומן המישור הרגשי הטעון אשר תחושות אשמה והאשמה מצד זה או זה יתכנו בהם – אין מדובר ב"אשמה", ולא רכיב מעין זה הוא כשלעצמו המשפיע על איזון המשאבים. לעומת זאת, במישור העובדתי ברי כי התנהגותם של בני הזוג יש בה כדי להעיד על המועד בו חל הקרע המשפטי ביחסים, ומשכך, עשויה היא לשמש נסיבה מיוחדת הבאה בגדרו של סעיף 8 לחוק, והמאפשרת הפעלת הסמכות המיוחדת לחלוקה שאינה שויונית כליל: מתוך שכך, יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם; ונודה כי אין בידי בית המשפט להיות בוחן כליות ולב ולקבוע מה היו שיקולי כל צד, אם סוג של שלמות משפחה למען הילדים, אם נוחות כלכלית, אם שיקולים חברתיים ואם עירוב של אלה או חלקם; ועל כן 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'".