לטעמי דווקא "הניטרליות" של חברי, טומנת בחובה סכנות ופוטנציאל לתוצאות לא ניטרליות קשות, כמו חשש לזליגה של שיקולי אשמה מינית ביחס לנכסים בני-איזון במסגרת איזון המשאבים (וראו ליפשיץ בעמ' 45-40). גישתו של חברי, כי מכוח חופש החוזים יש לבחון את תוכן ההסכמה מכללא שבהתקיימותה הסכים בן הזוג לחלוק את נכסו, מכניסה דרך השער הראשי את נושא הנאמנות המינית הישר אל תוך סכסוכי הרכוש בין בני זוג. למעשה, קשה לתאר סיטואציה שבה ניתן לייחס רטרואקטיבית, לאחר מעשה הבגידה, תנאי מפסיק מכללא לפיו הסכימו הצדדים לשלול במקרה כזה את השיתוף הספציפי. כמקרים חריגים ניתן להצביע על בן זוג שמנהל "חיים כפולים" ללא ידיעת בן זוגו או בגידה ממושכת כחלק מדפוס של שקרים וגניבות כספיות (ליפשיץ עמ' 88 ה"ש 284), ולמקרים מעין אלה התכוונתי בפסק דיני בהליך הקודם.
4. "בירור עובדתי של ההסכמות שבני הזוג גיבשו ביניהם, במפורש או במשתמע" כדברי חברי השופט א' שטיין (בסיפא לפסקה 19 לפסק דינו, הדגשה הוספה – י"ע) הוא פתח להתעסקות בשיקולי אשם מיניים על כל ה"מריעין בישין" שרצוי להתרחק מהם במסגרת סכסוך רכושי בין בני זוג (והשוו לע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 לפסק דיני (29.10.2013); ליפשיץ בעמ' 75-74 שם עומד המחבר על טיעון הפולשנות). מכאן הסכנה-רבתי שאני רואה בדברי חברי שסבור כי "אין זה מופרך בעיניי שבן הזוג הנבגד ירצה לחזור בו, בעקבות הבגידה, מתוכניתו לחלוק את נכסיו עם בת זוגו" (סעיף 20 סיפא לפסק דינו). עמדתי על כך בפסק דיני בהליך הקודם (שם, פסקה 18ו):
"לא ניתן לבצע 'הנדסה חוזרת' ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי עלינו להניח כי בן הזוג 'הנבגד' מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. קביעה שכזו לוקה בהנחת המבוקש".
למעשה, גם חברי מסכים כי טענות בדבר בגידה ואשמה "תחזורנה למחוזותינו בקול תרועה רמה ותעשנה שמות" וכי חשש זה "אכן עתיד להתממש בלא מעט מקרים אם דעת הרוב בהליך הקודם תישאר על כנה" (סעיף 21 סיפא ו-22 רישא לפסק דינו).
ההכרה בתנאי מפסיק מכללא של נאמנות מינית, ככל שהדבר לא נעשה במפורש או בכתב, אינה מעשית, באשר בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. ניסיון לזהות בדיעבד תנאי מכללא מעין זה לא יסכון והוא גם מסוכן מבחינת השלכותיו. למעשה, אפילו בנוגע לבני הזוג במקרה שלפנינו, לא מצאתי בפסק דינו של חברי כל טענה או אינדיקציה קונקרטית לכך שביחסים ביניהם התקיים תנאי מכללא מעין זה.