36. הדין הכללי משמיע לנו כי מקום שבו התגבשה זכות בעלות משותפת בנכס, כלל הוא כי הזכות אינה מתגבשת "על תנאי", ואין בכוחו של אירוע מאוחר לשלול אותה או לפגוע בתוקפה:
"תוקפה של הבעלות הוא לעולם מוחלט, במובן זה שהיא אינה יכולה להיות מותלית. [...] לא ייתכן שתוקפה של הבעלות, משעה ששוכללה בדרכי השכלול שבדין, יהיה מותלה בכך שיתקיים אירוע או תנאי מסוים, או כי היא תפקע במקרה כאמור. [...] לא ייתכן, כי אדם יהיה במעמד של 'בעלים זמני' על נכס. מעמד מעין זה אינו מוכר" (מיגל דויטש קניין: כרך א 107 (1997)).
בהתאמה לכך, נפסק זה מכבר כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו. כך בע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978) אשר עסק בחזקת השיתוף, נקבע כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". פסקי דין נוספים שקדמו להתפתחותה של הלכת השיתוף הספציפי, ואשר התבססו על דיני המתנה האזרחיים ועל יישומם בהקשר המשפחתי, קבעו אף הם כי בהיעדר הסכמה ברורה בין בני הזוג בנושא, בן זוג אינו מאבד זכויות בנכסים שקיבל במתנה במהלך הנישואין אף אם הוא האשם היחיד בפירוק הנישואין. כך, בע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, 208 (1989) נקבע:
"טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימות קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני-זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה, תשכ״ח-1968. הנימוק שמציעה המערערת להסקת התנאי המפסיק היה תופס באופן עקרוני כמעט בכל הסכם מתנה, וגישה זו אינה מקובלת עלי, אינה רצויה ואינה אפשרית." (וראו גם ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 164 (1990)).
37. סיכום ביניים: הלכת השיתוף הספציפי לא יצרה מנגנון משפטי חדש להעברת זכויות בנכסים. הלכה זו מיישמת את הדין האזרחי הכללי, בדגש על דיני השיתוף ובהקשר הייחודי של התא הזוגי. בשים לב להקשר ייחודי זה, נפסק זה מכבר כי ניתן להכיר בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי גם אם אין מתקיימות דרישות מהותיות מסוימות שהיו נחוצות להתגבשות זכויות בנכס בהקשרים אחרים, כגון דרישת הרישום (ראו, למשל, עניין בן גיאת), וכי הנטל להוכחת שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס. הזכויות המתגבשות מכוח הלכת השיתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי", ואין שוללים בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה.