משעמדנו על טיבה של הלכת השיתוף הספציפי, ניתן עתה להידרש לשאלה אם קביעתו של בית הדין הרבני הגדול כי היא אינה חלה בענייננו – צריכה הייתה להצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, ומצדיקה את התערבותנו כעת, במסגרת הדיון הנוסף שלפנינו.
האם התגבש בין המבקשת והמשיב שיתוף בבית המגורים?
38. הנכס נושא ההליך שלפנינו הוא, כאמור, בית המגורים של בני הזוג אשר נבנה במהלך נישואיהם, ובו התגוררו השניים במשך למעלה מעשרים שנה, גידלו בו את שלושת ילדיהם, וביצעו בו יחדיו שיפוץ שהיקפו היה, כך נקבע, מעבר לשיפוץ "מינורי ושגרתי". המגרש שעליו נבנה הבית הועבר למשיב בירושה חודשים ספורים טרם הנישואין, וכשש שנים לאחר הנישואין התקשר המשיב בעסקת קומבינציה שמכוחה נבנה הבית על 1/4 מהמגרש, בעוד ש-3/4 הנותרים הועברו לקבלן. על סמך עובדות אלו קבע בית הדין האזורי כי המבקשת עמדה בנטל להוכחת שיתוף ספציפי בבית המגורים. בית הדין האזורי שקל לצורך כך את השיפוץ שבוצע בנכס ואת היקפו; את התקופה הארוכה שבה התגוררו בני הזוג בבית; את העובדה שהבית נבנה "בעת החיים המשותפים ע"י שני הצדדים, ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי"; ואת אווירת השיתוף שנקבע כי שררה בין בני הזוג באשר לבית המגורים, בין היתר, על בסיס הצהרותיו של המשיב במסגרת בג"ץ 4602/13 (ראו בפסקה 5 לעיל).
39. בית הדין הרבני הגדול, לעומת זאת, קבע בדעת רוב שלא הוכחה כוונת שיתוף בבית המגורים. עם זאת, שני הדיינים שצידדו במסקנה זו – הדיינים אלמליח ונהרי –וסברו כי לא התגבש שיתוף כלל, אף לא "שותפות מוחלשת", הגיעו למסקנתם בדרכים שונות. הדיין אלמליח סבר כי המבקשת לא הציגה אינדיקציות חזקות דיין לכוונת שיתוף בבית ועל כן לא עמדה בנטל להוכחת "דבר מה נוסף". הוא הדגיש כי השיפוץ בוצע באמצעות כספיו של המשיב, והסיק כי אין ללמוד מכך על רצון לשתף את המבקשת בנכס – "שהרי הכספים היו בבעלותו והנכס היה בבעלותו, ומדוע נאמר כי התבססה כאן עילת שיתוף כלשהי?". עוד נתן הדיין אלמליח משקל לעובדה שהבית נבנה במהלך תקופת הנישואין אך נרשם על שם המשיב בלבד, והוא הוסיף כי ייתכן תרחיש שבו נכס שנרשם על שם אחד מבני הזוג יהפוך למשותף בהמשך חיי הנישואין, אך "במקום שבו כבר הביע בעל הנכס את רצונו שלא לשתף כי אז נטל ההוכחה על המבקש לשתף הינו כבד יותר". נוכח כל זאת סבר הדיין אלמליח כי לא הוכח קיומו של "דבר מה נוסף" ולא התקיים שיתוף בבית. הדיין נהרי, לעומת זאת, נתן משקל משמעותי בחוות דעתו לבגידתה הנטענת של המבקשת במשיב. הוא סבר כי על בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות "כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד [המשיב] הנבגד על ידי [המבקשת]". עוד סבר הדיין נהרי כי זכות הנוצרת מכוח הלכת השיתוף הספציפי מתגבשת רק במועד סיום הנישואין – ולחלופין כי מדובר בזכות שניתן לשלול אותה לאחר שהתגבשה.