46. הנה כי כן, האופן שבו בחן בית הדין את האינדיקציות להוכחת "דבר מה נוסף" ולגיבוש כוונת שיתוף, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בדין האזרחי במסגרת הלכת השיתוף הספציפי. בפרט, אין בפסיקה תימוכין לקביעה כי היעדרה של אינדיקציה עובדתית מסוימת (כגון היעדר רישום הנכס על שם שני הצדדים או היעדר השתתפות כספית של הטוען לשיתוף בשיפוצו) יש בה כדי להגביר את נטל ההוכחה שמוטל על הטוען לשיתוף, ובכך להקשות עליו להוכיח כוונת שיתוף באמצעות אינדיקציות אחרות שכן הוכחו.
47. יתכן כי בכך בלבד לא די היה על מנת לבסס עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק ולהתערבותנו במסגרת הדיון הנוסף. זאת, בהינתן הכלל הנקוט עמנו בהקשר זה מימים ימימה והמשמיע לנו היקף התערבות מצומצם בהחלטות בית הדין הרבני (ראו, מני רבים: בג"ץ 3295/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (2.9.2019); בג"ץ 1252/20 פלונית נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו, פסקה 14 (31.5.2020); בג"ץ 314/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (29.6.2020); בג"ץ 5040/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017)). אך כפי שאבהיר להלן, חוות דעתם של שניים מתוך שלושת דייני בית הדין הרבני הגדול (הדיינים נהרי ועמוס), מצאו לנכון לבסס את מסקנתם בדבר היעדר כוונת שיתוף (או "שותפות מוחלשת" בבית המגורים ללא הקרקע) על שיקול נוסף, שעניינו הבגידה הנטענת של המבקשת במשיב. עוצמתן המצטברת של שתי השגיאות שנפלו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול – האופן השגוי שבו פורשה הלכת השיתוף הספציפי, לצד מתן משקל לסוגיית הבגידה – אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה להתערבותנו במקרה הנדון.
48. הדיין נהרי קבע כי נדרשות "אמות מידה מחמירות" להוכחת כוונת שיתוף. עוד קבע הדיין נהרי כי "כאשר בתהליך הנישואין פוגע בן זוג במרקם מערכת הנישואין בצורה כה קיצונית של הפרת האמון והבסיס של המערכת המשותפת, הרי שיש לראות זאת כהתנהגות מחפירה המצדיקה את טענת [המשיב] לחזרה מכוונת שיתוף ככל שהייתה" (ההדגשה במקור), והוסיף:
"אני סבור שהכוונה נמדדת בהליך ממושך ולא כתוצאה ממעשה מסוים המוכיח כוונת שיתוף ומכאן הבנתי שיש להוכחת כוונת שיתוף דמיון לדיני מתנה שכל עוד לא חל רישום בפועל אזי יש לבחון את מכלול הרכיבים בעת פירוק השיתוף, וכאמור במקרה דנן הדעת נוטה שאין כוונת שיתוף למי שבגד במערכת הנישואין".