54. לעמדתי קיימים טעמים כבדי-משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא כזו או אחרת בין בני זוג, אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי. כידוע, דוקטרינת התניות מכללא בחוזה איבדה זה מכבר אחיזה במשפטנו והוחלפה בעיקרון תום הלב, המשמש כעיקרון-על החולש על מערכות יחסים חוזיות וכן, בשינויים המחויבים, על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה (סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי); רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 232 (2003); שלו וצמח, בעמ' 572-570)). עיקרון זה מבטא את תפישתה הנורמטיבית של החברה הישראלית באשר להתנהגות הוגנת בין צדדים לחוזה ולפעולות משפטיות אחרות, ובכוחו להשלים את מה שהחסירו הצדדים (השוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 233 (2003)). לעמדתי, בשים לב לתחולתו של עיקרון תום הלב ולנסיבות הייחודיות שאופפות את המערכת הזוגית, יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד "למשטר" את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו. הכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני הזוג שלפיה השיתוף הזוגי כפוף לתנאי כזה או אחר, חרף העובדה שאיש מבני הזוג לא ניאות במפורש לתניה שכזו, מקנה כוח עודף לאחד מבני הזוג על משנהו, אך בשל עובדת היותו בעליו של נכס שלגביו מתגבש השיתוף הזוגי. הכרה בקיומן של תניות מכללא כאלה במערכת היחסים הזוגית, עשויה אפוא להפוך לחרב המתהפכת מעל ראשיהם של בני הזוג לאורך נישואיהם (וראו בהקשר זה גם דגן והקר, בעמ' 540).
55. בנסיבות העניין שלפנינו, ומשהשיתוף בבית המגורים התגבש במהלך עשרים השנים שבהן חיו בני הזוג יחד באותו הבית כזוג נשוי, ובו הקימו משפחה וגידלו את ילדיהם, לא היה מקום לייחס משקל לבגידתה הנטענת של המבקשת במשיב, ככל שהדבר נוגע לשיתוף בבית המגורים, משום שהבגידה שיוחסה למבקשת התרחשה, לפי טענת המשיב עצמו, חודשים ספורים לפני שנפרדו. מקריאת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עולה כי שניים מתוך שלושת הדיינים ייחסו בחוות דעתם משקל לבגידה הנטענת. הדיין נהרי התייחס לכך כאל נסיבה המצדיקה שלילת כוונת שיתוף ככל שהתקיימה כזו, והדיין עמוס (שנותר בסופו של דבר בעמדת מיעוט) התייחס לבגידה מספר פעמים בחוות דעתו, הן בחלק שנשא את הכותרת "ועתה לפן ההלכתי" והן בחלקים אחרים בחוות דעתו. המסקנה לפיה לבגידה הנטענת ניתן משקל במסקנתו הסופית של בית הדין הרבני הגדול, אף עולה מפסק דין שניתן לאחרונה על ידי הדיינים עמוס, נהרי ואלמליח אשר במסגרתו התייחסו לפסק הדין נושא דיוננו, וציינו כי בענייננו בגידתה הנטענת של המבקשת היוותה "נסיבה אחת מתוך מכלול נסיבות שהביאו להכרעה כי לא התקיימו התנאים האזרחיים לקיום שיתוף ספציפי" (תיק 992261/3, פסקה י').