"מבין שתי חוות-הדעת של שופטי הרוב הרחיב חברי הנכבד השופט שמגר את היריעה וחידש הלכות בעלות משמעות מרחיקת-לכת בדיני לשון הרע, בעוד שהשופט ברנזון העמיד את החלטתו על בסים יותר צר, המוגבל להחלת הוראותיו של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, על עובדות המקרה, מבלי לחוות דעה בשאלות העקרוניות הכרוכות בחוות-דעתו של חברי והנכבד. בכל הנוגע לשאלות אלה דעת חברי הנכבד היתה איפוא דעת יחיד. אבל אין ספק שאפילו בהיותה כזאת היא עשויה להתקבל, משום הנמקתה המלאה, כדעה מחייבת אשר נועדה להדריך להבא את הרבים בהתנהגותם ובתביעותיהם, אלא אם נסיק אנחנו בדיון נוסף זה מסקנות אחרות" (עניין חברת החשמל, בעמ' 340-339; ההדגשה הוספה).
60. בענייננו, הדיינים והשופטים שדנו בסוגיה שהונחה לפתחנו – בבית הדין הרבני האזורי, בבית הדין הרבני הגדול, וכן בפסק דינו של בית המשפט העליון – הביעו עמדות שונות בנוגע לשאלות שבמוקד הדיון הנוסף. חלקים מחווֹת דעת אלו נותרו אמנם בגדר דעת יחיד. אך המחלוקת הפסיקתית העמוקה שהתגלעה בנושא, בצירוף אותה "עמימות אינהרנטית" המאפיינת את הלכת השיתוף הספציפי מעצם טבעה – הובילו אותי למסקנה שריבוי עמדות זה מצדיק דיון נוסף, בפרט נוכח העובדה שסוגיית היקפה וטיבה של הלכת השיתוף הספציפי היא סוגיה רבת-חשיבות המתעוררת תדיר בפני הערכאות הדיוניות. במילים אחרות, סברתי כי יש לקיים דיון נוסף על מנת להעמיד הלכה על מכונה ולהבהיר את הטעון הבהרה בסוגיות שעלו בענייננו – וכך אכן נעשָֹה, אף שחברי השופט סולברג בחר למקד את חוות דעתו רובה ככולה בהשגות על עצם ההחלטה לקיים דיון נוסף ולא בסוגיית השיתוף הספציפי בנכס, לגופה.
61. חברי השופט שטיין, מצדו, הציע מנגנון חדש לחלוקת הזכויות בנכסים חיצוניים בין בני זוג לאורך חיי הנישואין. כפי שציינו חבריי השופטים ד' ברק-ארז ו-ד' מינץ, הצעתו של השופט שטיין חורגת ממסגרת הדיון שלפנינו. הצדדים לדיון הנוסף לא העלו טענות בעניין תוקפה של הלכת השיתוף הספציפי או באשר לקיומן של חלופות להלכה זו, ואף לא נתבקשו לעשות כן. לפיכך, לא ראיתי מקום להידרש לכך.
סוף דבר
62. בהלכת בבלי הובהר כי על בתי הדין הדתיים להחיל את הדין האזרחי כפי שהוא מפורש על-ידי בית המשפט העליון, בסוגיות רכושיות הנכרכות בענייני גירושין. הלכת השיתוף הספציפי היא הלכה מושרשת וארוכת שנים בדין האזרחי, המתווה עקרונות ואמות מידה לתחולתה וליישומה. הזכות המוקנית מכוחה היא זכות מעין-קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף. על כן, לא ניתן לשלול אותה בדיעבד בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות כוונת השיתוף, אף לא במקרה דנן, בשל אירוע אי-נאמנות מינית. מן הטעמים שפורטו, פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אינו עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ועם הלכת השיתוף הספציפי כפי שהותוותה זה מכבר על-ידי בית המשפט העליון. יפים לעניין זה דבריו של חברי, השופט עמית, בפסק הדין נושא הדיון הנוסף: