6. במקרה דנן, בית הדין הרבני הגדול קבע כעניין של עובדה כי המשיב 3 דכאן לא התכוון לשתף – וממילא לא שיתף – את אשתו, המבקשת, בנכס המקרקעין מושא המחלוקת, שאותו הוא ירש מהוריו. אודה ולא אכחד: ממצא עובדתי זה נקבע על בסיס ראיות שלא היו קונקלוסיביות ואשר הצביעו, לכאורה, על היחסים האינטימיים שהמבקשת קיימה עם אדם אחר בעודה נשואה לבעלה. כפי שציינתי בפסק דיני בהליך הקודם, הניתוח העובדתי שעשה בית הדין הרבני הגדול על בסיס ראיות אלו הותיר אצלי סימני שאלה (ראו: פסקאות 3 ו-13 לפסק דיני הנ"ל). ברם, סימני שאלה אינם מקימים עילה להתערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית דין דתי; וכך הגיענו לסוף-פסוק: עתירתה של המבקשת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נדונה לכישלון בין אם דעתנו נוחה עם פסק דינו ובין אם לאו; שכן מה שקובע בכגון דא הוא דעתו של בית הדין הרבני הגדול, ולא דעתנו שלנו, ואין אנו מורשים לקבוע עובדות במקומו.
7. זה היה פסק דיני בהליך הקודם והנני דבק בו גם כעת. פסק דין זה איננו מבוסס על ראיות ועל ממצאים בדבר מעשה הבגידה (בשפה עממית) אשר מיוחס למבקשת, אלא, כאמור, על מכלול הראיות אשר נדונו בבתי הדין הרבניים – האזורי והגדול – ועל הכלל הגדול אשר אוסר עלינו להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית דין דתי. בניגוד לדימוי שניסו לשוות לו המבקשת, ועמה מספר מבקשים להצטרף להליך דנן כידידי בית-משפט – פסק הדין שניתן על ידי השופט מינץ ואנוכי בהליך הקודם נטוע בדיני ראיות, ולא בדיני עריות.
8. כאן המקום לשוב ולהדגיש כי בדיקת קיומו של שיתוף ספציפי בנכסו הפרטי של אחד מבני הזוג נסובה על השאלה הבאה: האם בעלת הנכס התנהלה במשך חיי הנישואין שלה עם בן זוגה באופן שמראה את הסכמתה להקניית שותפות שוות זכויות בנכס לבן הזוג? שאלה זו בדבר קיומה של הסכמה משתמעת, או הסכמה מכללא, מתעוררת בכל מקרה בו עולה עניינו של שיתוף ספציפי לדיון בהיעדרו של הסכם ממון בין בני הזוג. מקום שבני הזוג הסדירו ביניהם את נושא הזכויות בנכסיו הפרטיים של כל אחד מהם בהסכם ממון מפורש, השאלה איננה מתעוררת. בכל מקרה כזה, שיתופו או אי-שיתופו של בן הזוג ברכושה הפרטי של בת זוגו ייקבע בהתאם לאמור בהסכם הממון, ובו בלבד.
9. היותו של שיתוף ספציפי תחליף להסכם מפורש מכוון את בדיקת קיומו אל נסיבות חייהם של בני הזוג, אשר כוללות, בין היתר, את טיב היחסים ששררו ביניהם לאורך השנים, את התנהלותם במישור הממוני-רכושי, ואת ההצהרות אשר ניתנו, אם ניתנו, על ידי בעלת הרכוש בנוגע לשיתופו או לאי-שיתופו העתידי של בן זוגה בזכויות באותו רכוש. מדובר אפוא במבחן רב-משתנים (multifactor test) אשר נסוב, בעיקרו, על עובדות המקרה הפרטיקולרי. עובדות אלו, ורק הן, יכולות לאשר או לשלול את קיומה של הקניית זכויות שותפות לבן הזוג בנכסיה הפרטיים של בת זוגו.