3. בטרם אומר את אשר עלי לומר עם פניי לעתיד, אפרט את עמדתי ביחס לפסק דיננו אשר ניתן בהליך הקודם בבג"ץ 4602/13 (להלן: ההליך הקודם) ולמקרה הפרטיקולרי אשר נדון והוכרע באותו פסק דין (להלן: פסק הדין בהליך הקודם). במסגרת זו אתייחס לעמדתה של חברתי, הנשיאה א' חיות, אשר מבקשת לשנות פסק דין זה מטעמים שעמהם, בכל הכבוד והיקר, לא אוכל להסכים.
במילים אחרות: תחילה אדוּן בדין המצוי עליו מבוסס פסק הדין בהליך הקודם, ואחר כך אציע שינוי בדין זה כחלק מהתפתחות ההלכה הפסוקה במתחם שהמחוקק הותיר בידינו. כפי שאראה להלן, השינוי המוצע על ידי יהפוך את סוגיית ה"בגידה", אשר עומדת על הפרק בהליך שלפנינו, לעניין בלתי רלבנטי לחלוטין.
הדין המצוי –
עמדתי לגבי פסק הדין בהליך הקודם:
הכרעת שופטי הרוב בהליך הקודם בדין יסודה
4. אפתח את הדיון בהצגת שורתו התחתונה: בעניינו של פסק הדין בהליך הקודם דעתי לא השתנתה כהוא זה. הנני סבור כי העתירה אשר נדחתה בהליך הקודם ברוב דעות נדונה לכישלון מהטעמים אשר פורטו בפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ, ובפסק דיני שלי. במסגרת הנוכחית, אחזור בקצרה על חלק מטעמים אלו. כמו כן אענה לביקורת אשר נמתחה על פסק דינו של השופט מינץ ועל פסק דיני שלי – בגדרי ההליך הנוכחי ומחוצה לו – ואף זאת אשתדל לעשות בקיצור ככל שניתן.
5. פסק הדין אשר ניתן על ידי שופטי הרוב בהליך הקודם – השופט מינץ ואנוכי – עומד על יסודות איתנים. עמדתו העקרונית של השופט מינץ ועמדתי שלי היא שבית משפט זה, בשבתו על מדין כבית משפט גבוה לצדק, אסור לו שיתערב בפסק דינו של בית דין רבני, או בית דין דתי אחר, כל אימת שזה לא נפגם באחד הפגמים כדלקמן, אשר יורדים לשורש העניין: חריגה מסמכות, טעות בדין, והפרת כללי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 11 (21.1.2008), וכן סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה). הלכה יסודית זו אין לשנותה ואין לסטות ממנה, ולו במקצת, בשל הדחף הטבעי לעשות צדק במקרה פרטיקולרי כזה או אחר; ובהקשר זה נזכור את האמירה הידועה "Hard cases make bad law" (ראו: Northern Securities Co. v. United States 193 U.S. 197, 400 (1904)). כפועל יוצא מכך, נקוט בידינו כלל נוסף אשר אוסר עלינו להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית דין רבני, או בית דין דתי אחר, בהתאם לכלליו והלכותיו – וזאת, גם כשאין אנו מסכימים עם בית הדין. אשר על כן, ממצאים עובדתיים שנקבעו כסופיים על ידי בית הדין הרבני הגדול, בפועלו בהתאם לכללי הדיון וההוכחה אשר נקוטים בידו, הם ממצאים עובדתיים סופיים שמחייבים גם אותנו; ואחריהם אין ולא כלום. בממצאים כאמור נוכל להתערב רק במקרי קיצון, אם וכאשר נמצא היעדר זיקה רציונלית בין ממצאיו של בית הדין לבין חומר הראיות אשר נפרשׂ לפניו (ראו: בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 425-424 (2000)), או כאשר נעשה שימוש בראיה פסולה אשר השפיעה על תוצאת פסק הדין (ראו: בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581 (2006)).