ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
מתווה הדיון
1. דיון נוסף זה, ככל דיון נוסף, בא לבחון את הסוגייה המשפטית והעקרונית אשר מונחת על שולחננו ממבט רוחב ביקורתי, אשר צופה את פני העתיד, ולקבוע שינויים בהלכה הקיימת, ככל שאלו יהיו נחוצים – זאת, אף מחוץ לגזרת הטיעונים הצרה של בעלי הדין אשר מעוניינים להביא את ההליך לתוצאה הרצויה להם (ראו למשל: דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 15 והאסמכתאות שם (23.10.2014); דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583, 635-634 (2004)).
חוות דעתי תעסוק אפוא בזאת. בגדרה, אציע שינוי משמעותי בהלכה הקיימת שעניינה שיתוף ספציפי: שיתופו של בן זוג בזכויות בנכס אישי של בת זוגו אשר איננו כלול בין נכסי הנישואין המשותפים לשני בני הזוג ואשר מצוי מחוץ לאיזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). השינוי שמוצע על ידי כולל מעבר למשטר חדש של שיתוף הדרגתי, שבמסגרתו כל אחד מבני הזוג רוכש בכל שנת נישואין שלפני הפירוד אחוז אחד (1%) מהזכויות בנכסיו האישיים של בן זוגו, זולת אם בני הזוג קבעו ביניהם הסדר אחר בהסכם ממון אשר נערך ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון. משטר חדש זה – אם יתקבל על דעת חבריי – יחליף את נוסחת השיתוף הספציפי הקיימת שמופעלת רק אחרי תקופת נישואין רבת שנים, אשר לא נקצבו מראש, ואשר בהתקיים תנאים מסויימים – שאף הם אינם פשוטים ומעוררים מחלוקות – מעניקה לבן הזוג הזוכה לשיתוף, באבחה אחת, מחצית (50%) מהזכויות בנכסיו האישיים של בן זוגו, זולת אם בני הזוג קבעו ביניהם הסדר אחר בהסכם ממון אשר נערך ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון. הנוסחה הקיימת היא פרי של הלכה פסוקה, אשר נקבעה בפסקי הדין המצוטטים להלן (ראו למשל: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: הלכת אבו רומי)), ועל כן בכוחנו לשנותה (ראו: סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה). הפה שקבע הוא הפה שיכול לשנות.
2. על יתרונותיו של המשטר המוצע על ידי בהשוואה למשטר הקיים אעמוד בהמשך דבריי. אציין, כבר בראשית הדרך, שהצעתי זו באה לרפא את הפגמים היסודיים של דוקטרינת השיתוף הספציפי כפי שנקבעה בהלכת אבו רומי (ראו: שם, בעמ' 183) ובפסקי דין אחרים אשר הלכו בעקבותיה. פגמים אלו כוללים (1) את חוסר ההתאמה בין הרציונל של השיתוף הספציפי לבין הנוסחה שנקבעה עבורו; (2) את חוסר הוודאות באשר לזמן ההתגבשות של השיתוף הספציפי ושאר התנאים שבהם בן זוג רוכש את מחצית הזכויות בנכסה האישי של בת זוגו; (3) את היותה של רכישת הזכויות כאמור רכישה מיידית באבחה אחת, והתמריצים המעוותים להתנהלותו של כל אחד מבני הזוג ביחסיו עם בן או בת זוגו אשר נובעים מכך; (4) את העדר ההתאמה בין רכישת הזכויות כאמור לבין רצונם הטיפוסי והשכיח של בני הזוג הנישאים במצב של חוסר שוויון רכושי; (5) את פועלה של דוקטרינת השיתוף הספציפי כ"מלכודת קניין" עבור בני הזוג הנישאים והוריהם, שאינם מודעים לקיומה ולכלליה; (6) את הקשיים המעשיים ועלויות העסקה הכבדות, במובנן הרחב, אשר נופלים על שכמו של כל אחד מבני הזוג הנישאים במצב של חוסר שוויון רכושי; וכן (7) את הסתירה בין דוקטרינת השיתוף הספציפי לבין דרישות הכתב שבחוק יחסי ממון ובסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). כפי שכבר ציינתי, הפה שקבע הוא הפה שיכול לשנות: שינוי ההלכה המוצע על ידי מתאפשר בשל היותה של דוקטרינת השיתוף הספציפי חלק מהמשפט המקובל הישראלי (ראו: אהרן ברק מבחר כתבים א 51-48 (2000)) – דוקטרינה פסיקתית, מעשה ידיו של בית משפט זה, שאינה כתובה בחיקוק ושניתן להעמידה לבחינה מחודשת ולשנותה על ידי קביעת הלכה שיפוטית חדשה (ראו: אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 247-240 (2004); בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, פסקאות 144-143 (19.7.2017)).