מאחורי דברים אלה הנני ממשיך לעמוד גם כעת. יחסים אינטימיים בין בני זוג והאופן שבו כל אחד מהם מנהל את רכושו האישי הם עניינם הפרטי של בני הזוג ולא עניינה של המדינה. בפועלם כזרועה הארוכה של המדינה, בתי המשפט חייבים אפוא להימנע מקביעת נורמות אשר מכילות בתוכן עמדה ערכית כזאת או אחרת ביחס לנאמנות מינית או לאופן שבו בני זוג צריכים לחלוק את רכושם הפרטי זה עם זו. בעניינים אלו, תפקידם של בתי המשפט – כפי שאני רואה אותו – מצטמצם לבירור עובדתי של ההסכמות שבני הזוג גיבשו ביניהם, במפורש או במשתמע, ולאכיפתן של הסכמות אלו כמות שהן, כל אימת שאינן מנוגדות לדין או לתקנת הציבור (ראו: סעיפים 30 ו-61(ב) לחוק החוזים).
20. מעבר לנדרש, אוסיף ואציין כי בעיני רבים בגידת בן הזוג בבת זוגו, או להיפך, איננה דבר של מה בכך גם כשמדובר במעשה חד-פעמי. מחקרים אמפיריים הראו כי בגידה גורמת לבני הזוג הנבגדים נזקים נפשיים אשר כוללים פיחות בהערכה העצמית, תחושת אשמה, חוסר ביטחון, כעס בלתי נשלט, ואפילו דיכאון קליני (ראו: Todd K. Shackelford, et al., Emotional Reactions to Infidelity, 14(5) Cognition & Emotion 643 (2000); Mark A. Whisman, Discovery of a Partner Affair and Major Depressive Episode in a Probability Sample of Married or Cohabiting Adults, 55 Fam. Process 713 (2016); M. Rosie Shrout & Daniel J. Weigel, Infidelity’s Aftermath: Appraisals, Mental Health, and Health-Compromising Behaviors Following a Partner’s Infidelity, 35(8) J. Social & Personal Relationships 1067, 1068, 1070-1077 (2017)). מסיבה זו, אין זה מופרך בעיניי שבן הזוג הנבגד ירצה לחזור בו, בעקבות הבגידה, מתוכניתו לחלוק את נכסיו עם בת זוגו; וכך הוא, כמובן, גם לגבי אישה אשר מגלה כי בעלה ניהל או מנהל מערכת יחסים אינטימית עם אישה אחרת מאחורי גבה. יתרה מכך: אובדן הביטחון בזוגיות ובקשר הנישואין הקיים ושקילת האפשרות של פירוק הקשר מתמרצים אנשים לשמור על רכושם, מטעמים מובנים ומסיבות טובות.
21. באומרי את אשר אמרתי, הנני רחוק מלסבור כי חברי, השופט עמית, לא היה מודע לשיקולים שמניתי לעיל. ההיפך הוא הנכון: חברי גיבש דעה הפוכה משלי בהיותו מודע היטב לכל השיקולים הללו – וזאת, בשל הקושי המעשי והבלתי פתיר אשר מתעורר בעניינו של שיתוף ספציפי במקרים של בגידה. הקושי שהטריד את חברי, בצדק רב, הוא זה: מעשה בגידה שאין לו כל קשר לענייני הרכוש של בני הזוג יכול להיות מנוצל לרעה על ידי בן הזוג הנבגד בקלות יחסית (ראו: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978)). בן הזוג הנבגד לעולם יוכל לטעון – ויטען כמעט תמיד – כי הוא לא היה מוכן לחלוק את נכסיו עם בת זוגו אילו ידע שתבגוד בו בנקודת זמן כלשהי במהלך הנישואין; ואם טענתו תתקבל, הקניית זכויות שותפות בנכסיו לבת זוגו תתבטל מניה וביה למרות שמדובר בהקניית זכויות כשרה למהדרין אשר כבר הושלמה, ואשר לאמיתו של דבר לא היתה מותנית בשום תנאי. בנסיבות כאלה, שופט או דיין שאינו קורא כליות ולב ייטה לשלול את קיומו של שיתוף ספציפי בנכסים; ובת הזוג, שהנטל להוכיח את דבר קיומו של השיתוף מוטל עליה (ראו: בע"מ 1398/11, פסקה 14), תצא תמיד עם ידה על התחתונה. כפועל יוצא מכך, טענות בדבר בגידה ואשמה – אשר נחסמו על ידי דינים בני זמננו שמסדירים את חלוקת הרכוש בגירושין – תחזורנה למחוזותינו בקול תרועה רמה ותעשנה שמות.