37. טענה זו נזרקה לחלל האוויר ללא כל תימוכין אמפיריים ואינני חושב שהיא נכונה עובדתית. בהקשר זה אציין, כי בשנה שעברה הונחה לפתחנו עתירתו של גבר אשר הלין על כך שבית הדין הרבני שלל ממנו, עקב בגידתו באשתו, את זכותו לשיתוף הספציפי בנכס השייך לה. עתירה זו נדחתה על ידינו על הסף לאחר שמצאנו כי בית הדין הרבני קבע, על בסיס מכלול הנתונים העובדתיים, כי אשת העותר לא התכוונה לחלוק עמו את רכושה (ראו: בג"ץ 8531/18 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (11.12.2018); עתירה מוקדמת שהגיש העותר נדחתה בבג"ץ 7940/17 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (8.1.2018) (להלן: בג"ץ 7940/17)).
38. טענה המייחסת הטייה מגדרית לבתי הדין הרבניים לא הוכחה אפוא כלל ועיקר; ולטעמי, טוב היה אילו לא נטענה כלל. בתי הדין הרבניים ובתי דין דתיים אחרים אינם בגדר בנים חורגים של מערכת המשפט, הסמוכים על שולחנה, אלא שותפים מלאים לעשיית הצדק, הראויים להערכה ולהתייחסות מכובדת ומכבדת.
התייחסותי לפסק דינה של הנשיאה א' חיות
39. פסק דינה של חברתי, הנשיאה חיות, מציב את עצמו לצדה של חוות הדעת אשר ניתנה בהליך הקודם על ידי חברי, השופט עמית. את הטעמים שבעטיים לא הסכמתי עם חוות דעתו של השופט עמית פירטתי לעיל ובפסק דיני בהליך הקודם. מאותם טעמים ממש לא אוכל להסכים כעת עם פסק דינה של הנשיאה. בטרם אפרט טעמים אלו ואבהירם, אסכם את העניינים שבנוגע אליהם אין בין הנשיאה לביני שום מחלוקת. העניין הראשון הוא נטל ההוכחה: הנטל להוכיח את דבר קיומו של השיתוף הספציפי לפי מאזן ההסתברויות רובץ על בן הזוג מבקש השיתוף – ובמקרה דנן, על המבקשת. ההוכחה הנדרשת צריך שתהא מכוונת אל מעשה ההקנייה של זכויות-שיתוף בנכסו האישי של בן הזוג: מבקש השיתוף נדרש להוכיח כי בן זוגו – בעל הנכס האישי – העניק לו את זכויות השיתוף באותו הנכס במפורש או במשתמע, דהיינו: באמצעות הצהרה, הבטחה או התנהגות שהציגה מצג ברור בנוסח של "שלי – שלך, ושלך – שלי". חיי נישואין כשלעצמם, ממושכים ומאושרים ככל שיהיו, אינם מגיעים כדי הוכחת השיתוף – בנוסף אליהם, נדרש בן הזוג מבקש השיתוף להציג ראיה בדמות "דבר מה נוסף". כללי השיתוף כאמור מיוסדים על הדין הכללי, להבדיל מדין דתי. כפי שקבעה הלכת בבלי, ועליה אין עוררין, בתי דין דתיים, בבואם להכריע בסוגיית השיתוף, מצווים לבסס את פסיקתם על הדין האזרחי הכללי.