Tamara Metz, Untying the Knot: Marriage, the State, and the Case for Their Divorce 7 (2010).
48. סבורני כי עלינו להימנע מלהגביר ולהעצים מתח זה על ידי יצירת כללים שנותנים מעמד מועדף למערכת ערכים כזאת או אחרת.
49. מטעם זה ומסיבות נוספות שמניתי לעיל, הנני סבור כי טוב נעשה אם נמשוך את ידינו ממערכות יחסים בין בני זוג וכן מן ההסכמות והמוסכמות השונות אשר מערכות אלו מגבשות, בין במפורש ובין במשתמע, באשר לניהול החיים הזוגיים המשלבים בתוכם, בין היתר, אינטימיות ורכוש. כל זוג יחיה לפי אמונותיו, לפי הבנותיו, ולפי כלליו באשר לרכוש האישי – ובאלו לא נתערב. התערבות כאמור היא בגדר חדירה בלתי מותרת של המדינה אל תוך המרחב הפרטי אשר נשלט ומנוהל על ידי אוטונומיה אישית, תרבותית וזוגית – זכות יסוד שראויה להגנה חוקתית. משטרנו המשפטי אינו מקנה למדינה, לשופטיה ולדייניה את הסמכות להכתיב לאזרחיות ולאזרחים את הדפוסים "הנכונים" של חיים זוגיים ושל שיתוף זוגי; וטוב שכך (ראו והשוו: Cleveland Bd. of Educ. v. LaFleur, 414 U.S. 632, 639-640 (1974) (“This Court has long recognized that freedom of personal choice in matters of marriage and family life is one of the liberties protected by the Due Process Clause of the Fourteenth Amendment.”); ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433, 445-444 (2002); ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (14.7.2004); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, 181 (2006); אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 7, 54-52 (התשמ"ב)).
50. לסיום הדיון בנקודה זו, אוסיף ואודה כי הבעיה של משטוּר בן-הזוג על ידי משנהו, אשר מדאיגה את הנשיאה במידה לא מבוטלת של צדק, מדאיגה אותי פחות ממשטוּר החיים הזוגיים על ידי קביעת נורמות שיפוטיות כופות שמטרתן להנחיל לאזרחיות ולאזרחים את המידות הטובות ואת הערכים "הנכונים" בניהול החיים הזוגיים במתכונת אחידה של “one size fits all”. דומני כי ארגז הכלים של שופט בישראל אינו מכיל בתוכו את הסמכות המשפטית, המוסרית והאפיסטמית להורות לבעלת נכס (או לבעל נכס) להימנע מלהעמיד תנאי של נאמנות מינית להסכמתה לשתף את בן זוגה בזכויותיה באותו נכס – כל זוג יעצב וינהל את יחסיו ואת נכסיו לפי ראות עיניו.
51. במעבר חד לנושא אחר – ברצוני לשוב ולהדגיש, כי פסק דינה של הנשיאה, כמו פסק-דיני שלי בהליך הקודם וכאן, נסוב אך ורק על ברירת המחדל (ה-default rule) שאותה בני הזוג חופשיים לשנות על ידי הסכם ממון אשר תואם את יחסיהם. הדיון הציבורי בפסק הדין שיצא מלפנינו בהליך הקודם העצים את המודעות בקרב הציבור לסוגייה הבלתי פשוטה שבה עסקינן. מודעות זו בלי ספק תקטין במידה רבה את מספר הנופלים ב"מלכודת קניין" ותגדיל במידה ניכרת את היזקקותם של בני הזוג הנישאים זו לזה במצב של אי-שוויון רכושי להסכמי ממון. מה ייכתב בהסכמים אלו – ימים יגידו; אך ככל שבידי לנבא, הנני צופה היזקקות נרחבת מצד בני זוג למנגנון השיתוף ההדרגתי, שאותו אני מציע לקבוע כחלק מדיננו החל מיום 1.1.2022. רבים מבני הזוג הנישאים, אם כי לא כולם, ירצו לאמץ את כלל הצבירה של 1% לשנה, כמוצע על ידי, אשר במסגרתו יזכה בן הזוג לשותפות מלאה ושוות זכויות ברכושה האישי של בת זוגו בחלוף חמישים שנות נישואין. חלק מבני הזוג יבחרו בנוסחת שיתוף אחרת אשר תקצוב תקופה קצרה יותר או, לחלופין, ארוכה יותר עד להגעתם לשיתוף שוויוני מלא ברכוש האישי שמחוץ לאיזון המשאבים. בני זוג אלה, אף הם יפסעו אפוא בשביל של שיתוף הדרגתי שאותו אני מבקש לסלול. רק מעטים מבני הזוג הנישאים (אם בכלל) ירצו לאמץ את המשטר הנוכחי אשר זכה לשם "דוקטרינת השיתוף הספציפי" ואשר, כאמור, מזכה את בן הזוג, באבחה אחת, ב-50% מהזכויות ברכושה האישי של בת זוגו בחלוף שנות נישואין ארוכות שמניינן לא נקצב מראש.