52. אם בהערכתי זו יש אמת, ראוי הוא שנחליף את דוקטרינת השיתוף הספציפי במתכונתה הנוכחית במנגנון השיתוף ההדרגתי, כמוצע על ידי (בלי או עם שינויים באחוז הצבירה השנתי שהצעתי). שינוי הלכה זה יחסוך מבני זוג רבים, וכן מהורים אשר רכשו דירה או בית לצאצאם, את הדאגה מפני "מלכודת קניין" ואת ההוצאות והמתח הנפשי אשר כרוכים בכריתתם של הסכמי ממון בגדרו של קשר בינאישי רב-חשיבות אשר מושתת על אהבה ונתינה. ברירת המחדל לעולם חייבת ללכת אחר הרוב (ראו: איל זמיר, עיקרון ההתאמה בקיום חוזים 148 (1990)). עיקרון זה מעוגן היטב בתאוריה משפטית שנטעה שורשים בארץ (ראו: שם, בעמ' 149-148) ובעולם הגדול (ראו: Ian Ayres & Robert Gertner, Filling Gaps in Incomplete Contracts: An Economic Theory of Default Rules, 99 Yale L.J. 87, 89-91 (1989)); ואני מציע לחבריי לא לסטות ממנו.
53. כאן המקום לעבור מהדיון בהלכה הקיימת לאפשרות לשכללה ולשפרה על ידי המעבר לשיתוף הדרגתי, כמוצע על ידי. בטרם אפרט את הצעתי, אציין כי אם הצעה זו תהא מקובלת על חבריי, בעיית המשטור, עליה הצביעה הנשיאה בפסק דינה, ממילא תבוא על פתרונה ותיעלם מנוף משפטנו (יחד עם כמה בעיות נוספות אשר טבועות בדוקטרינת השיתוף הספציפי במתכונתה הנוכחית).
דוקטרינת השיתוף הספציפי: בחינה מחדש
הרציונל של השיתוף הספציפי בנכסים
54. להלכה אשר מזכה בת זוג בשיתוף ספציפי בנכסיו האישיים של בן זוגה, אחרי שנים ארוכות של חיי זוגיות משותפים, יש, לדעתי, רציונל מוצק. ואולם, רציונל זה הינו שונה מהרציונל ההסכמי עליו הושתתו הלכת אבו רומי ופסקי דין נוספים אשר באו בעקבותיה. לפי הרציונל ההסכמי, באין הסכמה מפורשת או משתמעת לשיתוף מצדו של בן הזוג בעל הנכסים, השיתוף אינו מתקיים ובת זוגו אינה זוכה לשום חלק בנכסיו (ראו למשל: עניין בריל, בעמ' 717-716). כך הוא לגבי כלל הנכסים האישיים; וכך הוא גם, באופן ספציפי יותר, לגבי דירת מגורים של בני הזוג אשר הובאה על ידי אחד מהם אל תוך מסגרת הנישואין (ראו: הלכת אבו רומי, פסקה 11). מסקנה פשוטה וברורה זו עולה גם מהאמור בסעיפים 4 ו-5 לחוק יחסי ממון, שכאמור קובעים כי אין בנישואין כשלעצמם כדי לשנות את המצב הקנייני שקדם להם או כדי להקנות לאחד מבני הזוג זכות כלשהי בנכס השייך למשנהו. במצב דברים זה, בן זוג המבקש לקבל לידיו זכויות שיתוף בנכסיה האישיים של בת זוגו תלוי במידה מכרעת בחסדיה. כדי שתהא לו זכות כלשהי בנכסי בת זוגו, בת הזוג צריכה להקנות לו זכות כאמור על ידי פעולת הקנייה רצונית. באין פעולת הקנייה כאמור, הזכות הנטענת לא תקום.