ג. היותה של רכישת הזכויות כאמור רכישה מיידית באבחה אחת, והתמריצים המעוותים להתנהלותו של כל אחד מבני הזוג ביחסיו עם בן או בת זוגו, אשר נובעים מכך.
ד. העדר התאמה בין רכישת הזכויות כאמור לבין רצונם הטיפוסי והשכיח של בני הזוג הנישאים במצב של חוסר שוויון רכושי.
ה. פועלה של דוקטרינת השיתוף הספציפי כ"מלכודת קניין" עבור בני הזוג הנישאים והוריהם, שאינם מודעים לקיומה ולכלליה.
ו. קשיים מעשיים ועלויות עסקה כבדות, במובנן הרחב, אשר נופלים על שכמו של כל אחד מבני הזוג הנישאים במצב של חוסר שוויון רכושי.
ז. סתירה בין דוקטרינת השיתוף הספציפי לבין דרישות הכתב שבחוק יחסי ממון ובסעיף 8 לחוק המקרקעין.
62. על כל אלה אעמוד כעת – בטרם אפרט את הצעתי להחליף את דוקטרינת השיתוף הספציפי בנוסחת השיתוף ההדרגתי בנכסים. אקדים ואבהיר כי בסופו של יום נושא דיוננו הוא קביעתה של ברירת מחדל (default rule) בעניין רכושו האישי של כל אחד מבני הזוג, שאותה ניתן לשנות על ידי הסכמה אחרת בהסכם ממון אשר נערך בהתאם לחוק יחסי ממון. הסכמה זו יכול שתקבע את שיתופו, את שיתופו בתנאים, או את אי-שיתופו של בן הזוג ברכושה האישי של בת זוגו. ברירת מחדל כאמור צריך אפוא שתוגדר באופן אשר יקל – ולא יקשה – על בני זוג הנישאים זה לזו במצב של חוסר שוויון רכושי להגיע להסכמה הדדית בנוגע לזכויות ברכושם האישי. כדי להגיע לתוצאה זו, ברירת המחדל חייבת לשקף את מה שרוב בני הזוג היו מסכימים ביניהם בגדרו של משא ומתן כן והגון (ראו: ליפשיץ השיתוף הזוגי, בעמ' 40).
חוסר ההתאמה בין הרציונל של השיתוף הספציפי לבין הנוסחה שנקבעה עבורו בפסיקה
63. על אחד מהיבטיו של חוסר התאמה כאמור כבר עמדתי לעיל: דוקטרינת השיתוף הספציפי לא מונעת את ניכוס המאמץ העודף של בת הזוג כאשר היא אינה מצליחה להוכיח שבן זוגה, היוצא מהנישואין עם כלל נכסיו האישיים, התכוון לשתפה בהם באופן מלא או חלקי.
64. היבט אחר של חוסר התאמה כאמור הוא המעבר החד של בת הזוג מ-0% ל-50% בזכויות בנכסיו האישיים של בן זוגה. מעבר זה מנוגד לרציונל של השיתוף הספציפי אשר מבוסס על צבירה הדרגתית של זכויות על ידי בת הזוג בנכסי בן זוגה במהלך שנות הנישואין. נניח שבאין אינדיקציה אחרת, מעבר זה מתרחש, לפי כלליה של דוקטרינת השיתוף הספציפי, אחרי 30 שנות נישואין או אחרי תקופה דומה (ראו והשוו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 692 (1994); בע"מ 1398/11, פסקה 2 לדברי השופט י' עמית). מהי ההצדקה לכך שבת הזוג לא תקבל שום חלק בנכסי בן זוגה אחרי 25 שנות נישואין, שבסופן הקשר הזוגי הסתיים? ומדוע שיתופה של בת הזוג בנכסיו האישיים של בן זוגה אחרי 30 שנות נישואין יגיע כדי 50%, להבדיל מחלק קטן יותר, כגון 30% או 40%? דוקטרינת השיתוף הספציפי לא מתייחסת לשאלות אלה וממילא לא נותנת להן תשובה המניחה את הדעת.